מכירים את הילד הזה שכל הזמן מתלונן? הוא תמיד מרגיש שהוא לא מקבל מספיק ותמיד משווה את עצמו לאחים שלו. יש תחושה שהוא יושב עם פנקס שבו הוא רושם ומודד הכל, ובכל פעם שמשהו נראה לו לא שווה הוא מיד ישלוף את הפנקס ויזכיר לנו מה קרה לפני שנה (דברים שאנחנו הספקנו לשכוח), איפה פספסנו ובמה טעינו.
הוא בדרך כלל ישלוף משפטי מחץ, כמו "רק אני לא קבלתי","תמיד מאשימים רק אותי" ו"אף פעם אני לא מקבל". אלו כמובן משפטי הכללה והגזמה. משפטים שברגע שהם נשלפים ויוצאים מהפה שלו אנחנו אכולי רגשות אשם. כהורים אין לנו כוונה להפלות בין ילדינו, ופתאום לגלות שהילד מרגיש מקופח גורם לנו להגיב באופן מיידי. זה מערער את ההורות שלנו ומפעיל אותנו להגיב.
לתגובות ההורים השפעה על תחושת הקיפוח ועל תלונות הילד המקופח. מנגנון הקיפוח עובד מצוין ומלמד את הילדים ששווה להם להיות מקופחים. לרוב, הורים מיד ינסו לרצות את הילד המקופח, לנסות להראות לו שהוא לא מקופח כלל ואולי אף להוכיח זאת.
למשל, אם הילד מרגיש שרק לו לא קונים, זה מיד יגרום להורה לקנות לו משהו רק כדי להוכיח שזה לא נכון. חשוב לבחון את התגובה הזאת, שכן היא מייצרת רווח עצום לילד המקופח. הוא לומד שבאמצעות משפטי הקיפוח הוא משיג דברים.
קראו עוד:
תגובה אחרת שלרוב מופיעה לאחר מספר ניסיונות של הורה לשכנע את הילד שהוא לא מקופח ואז זה עלול לגרום להורה לצעוק ולכעוס על הילד "למה אתה אומר את זה?" "אתה מקבל בדיוק אותו דבר". גם בדרך זאת לילד יש רווח. הוא לומד להפעיל את ההורה ולשאוב ממנו תשומת לב.
גישת הורים הוגנת היא כזו שתיתן לכל ילד על פי הצורך שלו, ובכך למעשה נמנע מהילד לשבת עם פנקס ולמדוד כל דבר
הוא למעשה "לוחץ על כפתור" על ידי שליפת משפט הקיפוח, וההורה יעצור את כל עיסוקו ויתפנה לילד. יכול להיות שההורה יסביר שוב ושוב למה הוא לא מקופח או שיכעס עליו שנמאס לו לומר את זה כל הזמן.
באופן הזה הילד משיג תשומת לב ולעיתים גם דברים מוחשיים. הוא לומד ששווה לו להיות מקופח. חשוב לציין שבפועל ילדים מקופחים מקבלים הרבה יותר בהשוואה לאחים שלהם. ילדים לומדים בדרך זו להפעיל מניפולציה על הוריהם.
רובנו נשתדל לתת לילדים שלנו שווה בשווה אך למעשה זה הדבר הכי לא שוויוני שיש, ובעצם כאן אולי נעוצה הבעיה. ילדים צריכים לקבל בהתאם לצרכים שלהם. הילדים שלנו שונים בגילם, באופיים וגם בצרכים שלהם, ולכן עלינו לנהוג עם ילדינו בהגינות ולא בשוויון. גישת הורים הוגנת היא כזו שתיתן לכל ילד על פי הצורך שלו, ובכך למעשה נמנע מהילד לשבת עם פנקס ולמדוד כל דבר "שווה בשווה".
מיום היוולדם ילדים מתחרים על תשומת לב של ההורים. כל אחד רוצה יותר. בהרבה בתים הילד ה"מקופח" הוא ילד הסנדויץ' שבודק את המיקום שלו במשפחה. שווה להקשיב לו ולראות מה הצרכים שלו וכיצד ניתן לספק אותם. ילדים אלה דורשים הרבה ואתם צריכים לזהות את הצורך האמיתי. כאשר הוא יבוא על סיפוקו תחושת הקיפוח תפחת.
ילדים לא צריכים להיות מרוצים כל הזמן, ואתם לא צריכים להרגיש אשמים על כך
אל תתבלבלו בין צורך לבין דרישה. כאשר הורים נותנים לילדים כל מה שהם מבקשים, הילדים גדלים לתפיסת מציאות שהכל מגיע להם ואז הם כל הזמן לא מרוצים, כעוסים ורוטנים. עליכם ללמד אותם להתמודד עם תסכול ושלא תמיד מקבלים מה שרוצים וזה לא בהכרח מעיד על קיפוח.
ילדים לא צריכים להיות מרוצים כל הזמן, ואתם לא צריכים להרגיש אשמים על כך. ברגע שתפנימו זאת תסייעו לילד להתמודד ולפתח מערכת נכונה של ניהול משברים וכעסים. ברגעים אלה הילד צומח מבחינה רגשית, מפתח חוסן ולומד המון על עצמו ועל החיים. אם מתוך כוונה טובה נרצה לעזור לו להרגיש פחות מתוסכל כרגע נמנע ממנו שעור חשוב לחיים.
אל תמהרו לנסות לצמצם את תחושת הקיפוח, אלא תבינו שקשה לו באותו רגע כשהוא לא הצליח או לא קיבל את מה שהוא רוצה. תראו לו שאתם רואים את הקושי שלו ולא מתמוטטים או קורסים מהקושי. אפשר לומר לילד שזה באמת מבאס או מאכזב אבל יחד עם זאת הראו לו את חצי הכוס המלאה אבל קחו בחשבון שהוא יתקשה לראות אותה בשעת הקושי.
חשוב במקביל לבחון היטב האם יש משהו בטענות של הילד. האם הילד באמת מקבל פחות או שזוהי רק ההרגשה שלו? אולי זה ילד מאתגר בהתנהגותו ואתם מרגישים שאתם כועסים עליו יותר, ובכך מתקשים להעניק לו יותר חיזוקים וזמן איכות? במידה וזה המצב עליכם להיות המבוגר האחראי ולשנות זאת. להבין שהוא מאתגר וצריך אתכם עכשיו הרבה יותר.
