כל אחד מאיתנו, בין אם הוא ילד ובין אם מבוגר, רוצה שיאהבו אותו ויקבלו אותו. זהו צורך בסיסי של קיומנו האישי וגם מרכיב שאנחנו נשענים עליו בהתמודדות שלנו בעולם שגם כך מציב אתגרים לא פשוטים.
מדי פעם עולה לדיון ציבורי נושא שלא מרבים לדבר עליו כי הוא קשה, לא נעים ונמצא בדרך כלל מתחת לצללים באזור האישי של כל אחד, הורה או ילד. מה קורה כאשר הורה מעדיף ילד מסויים על אחר או מסמן ילד אחד כבעייתי ונותן לו יחס שונה ופחות טוב מזה של האחים האחרים?
במשך השנים קראתי מדי פעם כתבות שדנו בכך שהורים לא יכולים לאהוב את כל הילדים שלהם באופן שווה, וזה בסדר גמור ונורמלי שאוהבים ילד אחד פחות או לא מתחברים אליו. אז זהו שלא. ליחס מפלה ועוין יש תוצאה הרסנית בחיים של ילד והוא לוקח איתו את התחושות האלה אל תוך חייו הבוגרים.
במקרים מסוימים הוא מקים משפחה משלו וזוכה לאהבה ותיקון ובמקרים אחרים הוא פועל מאותו מקום מקפח וחוזר על טעויות העבר, אבל בכל מקרה הוא אף פעם לא שוכח והעלבון ממשיך לצרוב.
"ליחס מפלה ועוין יש תוצאה הרסנית בחיים של ילד והוא לוקח איתו את התחושות האלה אל תוך חייו הבוגרים"
הגיע הזמן לומר שזה לא לגיטימי. כל בני האדם נולדו שווים, הגיעו לעולם עקב החלטה כזו או אחרת של ההורים (גם אם ללא תכנון) והאחריות על גידולם באהבה וקבלה מלאה היא של ההורים, וזה עניין של החלטה.
ההחלטה היא להתמקד בטוב ובנפלא שבילד שלנו ולהעצים אותו, ולא להתמקד בתכונות שיש לנו בעיה איתן כי הן יותר מדי דומות לנו או אולי לא דומות לנו בכלל ולא מתאימות לתבנית שיש לנו בראש.
קראו עוד:
צריך להחליט מראש שלא תהיה שום "כבשה שחורה" במשפחה ולא יהיה ילד דחוי שיורדים עליו או מסמנים אותו כפחות מוצלח, פשוט כי זה לא נכון. כל אחד יכול להצליח ולכולם יש את היכולות לפרוח ולהתקדם.
כל בני המשפחה יתרמו מכך כאשר כל אחד מביא את החלק היפה שלו לידי ביטוי ותורם להתגבשות השלם בקבלה הדדית. כאשר ילד אחד מסומן כפחות מוערך זה משפיע גם על האחים שלו שבחלק מהמקרים מצטרפים להורה המפלה, כי קל לדרוך על מישהו אחר שהוא לא אנחנו.
אותו סוג התרחשות שקורה לילדים בבית, קורה גם בבית הספר. אני זוכרת בברור, למרות שעברו כבר עשרות שנים, שכשהייתי בכיתה ה' הייתה לנו מחנכת שהראתה בברור את מי מילדי הכיתה היא אוהבת ואת מי לא.
"אם ילד הוא מרדני מאוד או לחילופין מופנם מאוד זה לא עושה אותו פחות טוב או פחות מוצלח"
שתיים מתלמידות הכיתה היוו מטרה מיוחדת ליחס שלה. את האחת היא אהבה מאד, שיבחה וציינה כל הזמן לטובה ואילו את השנייה היא לא אהבה וכינתה אותה באופן קבוע מול כל הכיתה "פרצוף לימון". למזלן של שתי הילדות הן היו בעלות אופי חזק וידעו להתמודד.
לאחר תקופה, זו שהמורה היללה אותה בפני כולם ניגשה למורה ואמרה לה שהמצב לא נעים לה ולא הוגן כלפי התלמידים האחרים ואילו השנייה בעיקר התעלמה, אך ניכר שידעה מהן החוזקות שלה ולא נתנה למורה לערער אותה.
כולנו מכירים אנשים שעדיין מסתובבים בבגרותם עם המחשבה על זה שמורה כזה או אחר לא האמין בהם, ייעד אותם למקצוע שלא רצו, למגמה או הקבצה נמוכות ממה שהאמינו שהם מסוגלים או העביר להם מסר ברור שלא יצא מהם כלום.
לפעמים המסר מועבר גם להורים שאולי לא תמיד חושבים על כך שזה המקום להביע התנגדות, להעמיד את איש/ת החינוך על טעותם ולציין את היכולות היחודיות והנפלאות של הילד/ה שלנו.
כל מורה, ובייחוד כאשר מדובר במחנך, חייב להבין שכל ילד הוא שונה, הוא עולם ומלואו, עם אופי אחר, רצונות אחרים ויכולות וכישורים מגוונים. כל הילדים ללא יוצא מן הכלל צריכים להרגיש שמסתכלים עליהם באכפתיות, מעריכים אותם ומאמינים בהם.
אם ילד הוא מרדני מאוד או לחילופין מופנם מאוד זה לא עושה אותו פחות טוב או פחות מוצלח. זה רק איתות לנו המבוגרים שאנחנו צריכים להתאים את הגישה שלנו לילד ולהאיר את החוזקות שבו.
יחס מקבל ומעריך בונה אצל הילדים את תחושת השייכות למשפחה ולקבוצת השווים, נותן ביטחון ומסייע לבניית תחושת ערך עצמי. המקום הראשוני והחשוב ביותר להעניק בו אהבה, הערכה ופרגון הוא בבית. אם לא יקבלו אותנו בבית, איך יתמודדו בחוץ?
הכותבת היא ד"ר בחינוך, מומחית בפיתוח יכולות למידה והצלחה אצל ילדים
