קשה לי לתאר את ההלם כשהבוקר נפתח בגלילת הפיד בפייסבוק, שבו גיליתי שאת שנת הלימודים בתיכון שבו לומדת הבת שלי, שבו למדתי אני, פתחו בני שכבת י"ב בהכנת שלטים שמעודדים אונס קבוצתי ואלימות מינית כלפי תלמידות שכבה י׳ - הבנות החדשות והצעירות בשכונה.
מציאות מפחידה
רק שבועיים עברו מיום מחאת הנשים הגדולה בעקבות האונס באילת, והבוקר התעוררנו להבנה שתרבות האונס לא הולכת לשום מקום. למעשה היא גרה ממש קרוב.
זה לא חדש לי. אני לא איזו נאיבית שחשבה שאחרי ההפגנה בכיכר נקום לעולם שכולו טוב, אחרי הכול, בהפגנה בכפר סבא סיפרתי על התקיפה המינית שחוויתי בגיל 16, וברור לי שלא הרבה השתנה.
אני יודעת שקרוב לוודאי שמדובר בקבוצה קטנה, ובכל זאת, בתיכון השכן רוססה עם תוכן דומה, וצירוף המקרים מאיר תופעה מדאיגה.
איך אמורים הורים לשלוח את בנותיהן לבית הספר בלב שקט? וזה לא שהחיים לא מורכבים דיים, הרי בכל יציאה שלהן מהבית אני מרגישה כאילו הלב שלי משוטט בחוצות. המציאות היא מפחידה. מי שלא חש בכך חי בהכחשה. אבל בבית הספר? באמת לא נשאר אף חוף מבטחים?
את הבנות שלי אני מלמדת שתמיד צריך לדבר, לספר, להגיד מיד אם קרה משהו שגרם להן להרגיש לא בנוח, שאנחנו תמיד נטפל ונעזור. בזמן אמת, אם ניתן, להביע התנגדות, להרעיש, לא לשתוק בשום אופן.
הכתובת על הקיר
הייתי רוצה לומר שהדברים לפחות טופלו כראוי ושיש למי לפנות גם בבית הספר, אך לצערי, כפי שכתבתי, המקרים ניגלו לנו דרך הפייסבוק, ולא למשל במכתב פתוח או בשיח של מנהלי בתי הספר עם כלל ההורים והתלמידים. לא. המקרים טופלו במה שהוגדר "בירור משמעתי חינוכי" והתמצו ב"השעייה לתקופה קצרה כנדרש", כשבעצם מה שנדרש זו הגשת תלונה במשטרה על איום באונס.
גם מהשטח עולים קולות של הורים ואחרים, שמדקלמים את המסרים הטחונים עד דק: הם רק נערים, זו שובבות, הם לא חשבו. לא, לא חברים, הם חשבו מצויין. חשבו, ניסחו, קנו גליונות וצבעים, ציירו ואף הגיעו לבית הספר בכדי לתלות על קירותיו את הכרזות או ריססו בספריי.
קראו עוד:
זאת לא שובבות, אלא הכתובת שעל הקיר. תרתי משמע. זו תרבות האונס, שבקלות רבה מדי החברה פוטרת בהקלות, ושסופה להסתיים באונס. אותם נערים "בני טובים" הם אנסים בהתהוות, משום שהמדרון חלקלק, במיוחד כשלא פוגשים גבול נחרץ.
ולא שיש בכוונתי להקל עם האחראים למעשה, אבל את האצבע המאשימה אני מפנה אל המערכת ואל ההורים. מקרים חמורים כאלה שמטופלים בשקט, בפחד מכותרות, בהסתרה, הם בדיוק התשתית שמאפשרת לתופעה להכות שורשים ולהעמיק לתוך תפיסת עולמם של נערים.
תחושה של הפקרה
אני בטוחה שמנהלי בית הספר סברו שהם עושים טוב, אבל בפועל, הם הותירו את הבנות וההורים בתחושה של הפקרה, בחוסר אמון, ואני נוטה להאמין שגם הורים של בנים אחרים חשים כך. אנחנו, שמחנכים בבית לכבוד האדם, לערכים, להבחנה בין טוב לרע, לשמירה על גבולות ברורים, להבטחה שיש דין ויש מי שישמור ויעניק בטחון - נתקלנו בחומת השתקה.
יתרה מזאת, מנהלי בית הספר מתגלים כלא רלוונטיים, כמי שאינם מבינים את הקהל שלהם - בני הנוער - ואת עולמו. האם הם באמת חשבו שהדבר לא ייצא לאור? מנהלי תיכונים בעידן הדיגיטלי - מה חשבתם לעצמכם?
זאת לא תהיה פעם ראשונה שאומר שנדרשת רפורמה עמוקה במערכת החינוך, אבל הפעם ביתר שאת - השכלה היא חשובה, אך אף אחת ואחד לא יכולים לרכוש השכלה בסביבה לא בטוחה. יש לשים בראש סדר העדיפויות הטמעה באופן קבוע של תכניות העוסקות במיניות ותקשורת בריאה, שוויון וכבוד האדם, לא עוד סדנה בת שעתיים פעם בשנה.
חברתי ושותפתי לאירועי המחאה, שלי סבר, אומרת זאת פעם אחר פעם: "הבעיה מאוד עמוקה ומחייבת שיתוף פעולה וחינוך של ההורים והתלמידים. החינוך מתחיל מהבית, אבל לא נגמר בו".
ומעל הכול יש לדאוג לסביבה בטוחה ומוגנת, שבה כל תלמידה ותלמיד יוכלו למצות את היכולת והכשרון הטמונים בהם, תוך הבנה שלפגיעה במוגנות יש מחיר כבד.
מנהלי בתי הספר, אני מאוד מקווה שאתם קוראים את זה, ושכמו שאתם מלמדים את הילדות והילדים שלנו אתם מפנימים בעצמכם: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים. כשלתם בטיפול במקרה, בעיקר מולנו ההורים והתלמידות, בואו ועשו תיקון.
מחר (ג') נשבית את הלימודים בכל התיכונים בכפר סבא במחאה על הבחירה בהשתקה ובדרישה ליישם תכניות עומק לחינוך לשוויון ומיניות בריאה וטיפול תקיף ושקוף במקרים דומים.
תגובת משרד החינוך: "מבדיקה שקיים המשרד עולה, כי בית הספר טיפל באירוע באופן מידי, נחוש ובמלוא החומרה. בהתאם לזאת, נקטה הנהלת בית הספר בכל האמצעים העומדים לרשותה, ובכלל זה הליך משמעתי.
"היא הבהירה לתלמידים כי מדובר בהתנהלות פסולה שיש בה כדי לחצות את הקו האדום, ואף הדגישה בפניהם, כי להתנהגות זו אין כל מקום במרחב הציבורי, קל וחומר במוסד חינוכי. הנושא ממשיך להיות מלווה ומטופל על ידי בית הספר כדי למנוע הישנותו של מקרה זה שוב".
