כאשר הלך הפילוסוף של הטבע, הנרי דייוויד תורו, אל אגם וולדן במטרה לפשט את ערכי הקיום ולחזור אל החוץ, הוא הביע למעשה ביקורת על הפיכת החינוך לפעילות פסיבית המתרחשת בתוך חדרים סגורים ומסוגרים, וכולאת את התלמיד מ"שלום כיתה א'" ועד אחרונת בחינות הבגרות בין מתחמי שינון קרים ומנוכרים.
גם אפלטון, הרבה לפניו, הקים את מערך הלימודים שלו בחורשה בשם "אקדמוס", שנקראת על שם אלת החוכמה היוונית, שם ישב עם תלמידיו והרביץ בהם חוכמה ומוסר, ובעיקר את רוח האדם החופשית. כן, כן, מכאן גם המילה אקדמיה.
ועכשיו אל הגישה הזו חוזרים בתי ספר ברחבי הארץ שמאפשרים לתלמידים, לפחות למשך יום אחד בשבוע, לימודים בחוץ, בתנועה ובאוויר הפתוח. "כאשר תלמידים יוצאים ללימודים באוויר הפתוח כל מערך הלמידה משתנה", מעידה דניאלה פיינגולד, מחנכת כיתה ג' ואחראית על למידת החוץ בבית הספר "כרמים" בירושלים.
בית הספר הוקם ביוזמה של הורים בבית הכרם. חלק מיסודותיו הם למידה חווייתית והקשר עם החוץ, כאשר הדגש הוא על למידה של יום בשבוע מחוץ לבית הספר.
מה זה נותן לתלמידים?
"כישורים חברתיים, עבודה בשיתוף פעולה, להסתדר עם החוץ, לא להירתע מהבוץ, ממזג האוויר, מבעלי חיים, להכיר את הסביבה. מאפשר להם להכיר את עצמם ואת תחומי העניין שלהם לא באמצעות שינון אלא על ידי פיתוח סקרנות ויכולות חקר.
"בחוץ הם גם אף פעם לא משתעממים. תמיד יש להם מה לעשות ועוד משהו ללמוד ולחקור, וגם אם לא מכוונים אותם הם יודעים להכיר ולזהות וליהנות מהסביבה שלהם. אגב, למידה בחוץ יכולה להיות כל מיני דברים - ללכת למוזיאון, לעבוד בחוץ בגינה קהילתית או טיול, כל מה שמוציא אותנו מהכיתות".
ליוזמה המבורכת הזו אחראית דווקא החברה להגנת הטבע, שאחרי 65 שנות פעילות הרגישה צורך להמציא את עצמה קצת מחדש, במציאות שבה החלפנו את השהות בטבע בגלישה ביבשות דיגיטליות וכאשר גם טיולים שנתיים הולכים ומתמעטים, ולא רק בגלל הקורונה. אבל דווקא הקורונה היא שהוכיחה לנו עד כמה אנחנו כמהים לחיבוק המרגיע של הטבע, כן, גם במסגרת האלף מטר שלנו.
"כשקבוצה של תלמידים שוהה בחוץ, היא מתלכדת, ותלמידים זקוקים לזה בעיקר עכשיו"
ותתפלאו, לא צריך כיתה כדי ללמוד חשבון או לשון. הלמידה בחוץ מאפשרת גם את מקצועות הבסיס. כך, למשל, הטבע מלמד אותנו סימטרייה, או זוויות ומשולשים, ואפשר לעשות חשבון עם אבנים ועם אצטרובלים ולזהות שברים. ובשפה אפשר לכתוב ולתאר את הטבע, את הרחוב, את התנועה. ובמדעים זה אינסופי ומאפשר חקר ותצפית והסקת מסקנות, אומרים לנו המורים עימם דיברנו.
עניין של הרגלים
אבל לא היה כל כך פשוט לשכנע את המורים בבתי הספר שמשתתפים בלימודי החוץ לעזוב את הכיתות לטובת האוויר הפתוח. הכל עניין של הרגלים ושל כלים. "ברגע הראשון זה מלחיץ וקשה, כי יש לא מעט אתגרים. מורים רבים אומרים לנו: 'אני, כמורה, צריך לוותר על זה שבכיתה אני יודע הכל, כי בחוץ אתקל בדברים שאני לא יודע'.
"יש גם הרבה חששות שהמורים מעלים מהיציאה עצמה למרחב הציבורי עם הילדים. אבל אחרי שאנחנו יוצאים לסיבוב בחצר בית הספר, או בקרבתו, הם פתאום נפתחים לחוויה הזו, ויש גילוי מאוד מרגש של למידה באופן שונה.
"המורים מבינים עד כמה מדובר בתהליך משמעותי גם עבורם", אומרת הילה נקש, מנהלת התוכן והפדגוגיה בחברה להגנת הטבע, שרותמת עכשיו בתי ספר ברחבי הארץ ללימודים מחוץ לכיתות לפחות למשך יום בשבוע.
חיליק אברג'ל, סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע, מסכים כי מבחינה פרקטית ליציאה מבית הספר מתלווה חשש באשר לבטיחות התלמידים. "מורים מתמודדים טוב יותר בתוך בית הספר מאשר בחוץ, ולכן אנחנו נותנים להם את הכלים ללמד בחוץ.
"מעבר לכך שהלמידה בחוץ יוצרת רוגע, חוזק וחוסן קבוצתי. כשקבוצה של תלמידים שוהה בחוץ, בין אם זה בחצר בית הספר או בפארק הסמוך או בחוף הים, היא מתלכדת, ותלמידים זקוקים לזה בעיקר עכשיו, אחרי הסגרים", אומר אברג'ל.
קראו עוד:
"התלמידים מגיבים מדהים לשינוי שמביאה הלמידה בחוץ", אומרת פיינגולד. "הם מאוד אוהבים את השינוי הזה, ומה שיפה לראות זה שהרבה פעמים ילדים שלא מסוגלים לשבת בכיתה פורחים בחוץ. ברגע שאין את גבולות הכיתה שסוגרים על הנפש והגוף, הרבה יותר קל בחוץ".
בהתחלה ההורים דאגו
"הפכנו את הלמידה בחוץ לחלק מהשפה הבית-ספרית שלנו. הילדים מחכים ליום הזה ומאוד אוהבים אותו. נכון שבהתחלה ההורים דאגו: איך יוצאים, איך מגיעים מנקודה לנקודה, אבל נוצרה שפה של למידה בחוץ ונוצרו חוקים של איך יוצאים ואיך מסתובבים, וזה הפך להיות חלק מהשגרה שלנו, עם כללי בטיחות והתנהלות", אומרת נורית פרידמן, מנהלת בית הספר "כרמים".
"אנחנו רואים את השלכת מקרוב, חוקרים נמלים או צמחים בסביבת בית הספר, ועשינו גם את יום המאה שבו נעזרנו בסביבה כדי לייצג את המספר 100 ואספנו מאה עלים ומאה אבנים. יש ימים שאנחנו מקיימים ימים מרוכזים של טבע, למשל כל בית הספר יצא למסיק זיתים ולפעילות בבית בד באזור ירושלים. מרחבי הלמידה של החוץ מזמנים עולמות שלמים של התנסות והרחבת גבולות מבחינה אישית וחברתית", מדגישה פרידמן.
"כשתלמידים עם בעיות קשב יושבים בכיתה סגורה זה בעוכריהם כי יש תחושה שהם כלואים וסגורים ושמכריחים אותם"
מי שמתייחסת גם להיבט הרגשי של העניין היא נעמי וורמברנד, שהקימה בארץ את רשת מרכזי "מהו"ת" לשילוב של תלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב, וכיום מטפלת בילדים ומבוגרים עם לקויות למידה והפרעות קשב.
"חלק גדול ממי שסובלים מהפרעות קשב הם אנשים שהחופש שלהם חשוב להם מאוד והם לא מוכנים להיות כלואים. הם אנשים שצריכים להסתובב חופשי, לשאוף אוויר, להרגיש שהם יכולים לנוע, שיש להם מרחב", אומרת וורמברנד.
והלימודים בטבע עוזרים?
"בהחלט. מבחינתם זה כמו לצאת מהכלא. כשתלמידים עם בעיות קשב יושבים בכיתה סגורה זה בעוכריהם כי יש תחושה שהם כלואים וסגורים ושמכריחים אותם. וכאשר הם יוצאים לטבע הם נפתחים, הנשמה שלהם משתחררת, הם חווים קשר בלתי אמצעי עם הסביבה, ולכן אגב הם מחוברים מאוד לבעלי חיים. זה מה שהלמידה בטבע יוצרת – היא מאפשרת להם להיות יותר מותאמים למי שהם באמת ולא להיענות למה שהם לא".
לייצר חוויות
כיום, במציאות שבה כל מוסד הוא גם מותג וכל לוח צריך לוגו, הרי מדובר גם בסוג של קריצה תדמיתית ייחודית להורים. ד"ר נורית בנולול, מנהלת בית הספר "מעיינות" בפרדס חנה-כרכור, הגיעה לבית הספר לפני ארבע שנים לאחר משבר אמון בין ההורים וההנהלה הקודמת וחיפשה דרך למקד את המוסד החינוכי.
"ברגע שיש לבית הספר מיתוג ויש לו עמוד שדרה ודי-אן-איי, הורים מגיעים להירשם. כשהגעתי לבית הספר וחשבנו איך לייחד אותו, החלטנו להפוך אותו לבית ספר חוקר שיצייד את התלמידים במיומנויות חקר שכל כך חסרות היום בעולם החינוך.
"כשחיפשנו דרך חשיבה שיש בה סקרנות, שבירת תבניות, העלאת רעיונות, דרך לימודים עצמאית וחיבור עם ערכים של תרבות ואורח חיים, הגענו להבנה שכל זה מחייב גם לימודים בטבע", היא אומרת.
מה שהעמיק את ההכרה זו הלמידה המקוונת בזמן הקורונה, שהוכיחה כי אין ברירה והעתיד מחייב חישוב מסלול מחדש גם מחוץ לכיתות. "יציאה ממסגרות הכיתה זו הלמידה של המאה ה-21. היום בית ספר לא יכול להסתפק רק בחלק התיאורטי.
"התלמידים חייבים לצאת החוצה לתהליך חקר שמלמד אותם לחבר טוב יותר בין תיאוריה לבין החלק המעשי. הם מבינים תהליכים הרבה יותר טוב, מתנסים בצורה חופשית ומעמיקה יותר", אומרת ד"ר בנולול, ומוסיפה שהיא כבר לא רואה איך המערכת מצליחה להתמודד לאורך זמן רק עם דרך למידה קונבנציונלית.
"תחשבי כמה זה נורא ללמוד לבגרות באופן של שינון סיזיפי, ויום אחרי לשכוח את מה שלמדו. למה זה צריך להיות ככה? הרי למידה צריכה להיות חווייתית ואז היא נשמרת בתודעה לאורך זמן".
"התלמידים חייבים לצאת החוצה לתהליך חקר שמלמד אותם לחבר טוב יותר בין תיאוריה לבין החלק המעשי"
"משרד החינוך בהחלט צריך לפתוח את הראש ולאפשר יותר למידה בחוץ. ראינו במיוחד בזמן הקורונה עד כמה הצריכה של השטח הפתוח חיונית לבריאות הנפשית והפיזית גם של ילדים וגם של מבוגרים", אומר אברג'ל.
"חיבור לטבע לא נולד מתוך נסיעה של שעתיים לטיול משפחתי בשבת. חיבור לטבע זה לגלות שגם כשאתה יורד מתחת לבית יש לך עץ וציפורים ואתרים מיוחדים שחשוב שגם הם יישמרו ויתקיימו.
"יש פה הסתכלות רחבה יותר שאומרת כי כדי שיהיה לילד אכפת מהמדבר או מבעלי החיים או מהים, הוא צריך קודם כל להיות מחובר אליהם ביומיום שלו. הוא לא יכול לגדול רק בין ארבעה קירות עם מסכים", מדגישה הילה נקש מהחברה להגנת הטבע.
המסכים היו קטליזטור?
"לא, אבל בשנה הזו, שנת הזום, הבנו עוד יותר לעומק את הערך הנפשי, הרגשי, החברתי, הלימודי והחינוכי של למידה בחוץ ולא רק בכיתות. אנחנו חיים בחברה ש-90 אחוז ממנה היא עירונית, וראינו בעיקר בקורונה איך כל אחד מאיתנו מחפש פיסת טבע, עץ, ציוץ ציפורים, צמחייה, שמיים במרחק הליכה.
"המגע עם הטבע חשוב עבור כל אדם בכל גיל, וזה קריטי לילדים. לגעת באדמה מרגיע אותנו. לשבת מתחת לעץ מרגיע אותנו. להתבונן, לגלות את הסביבה המשתנה שכל הזמן מגרה אותנו ומאפשרת לנו גם ברובד האישי וגם בחברתי הרבה דברים שקשה לנו להשיג במקום סגור. בטבע קל יותר להיסחף לחקירה משותפת, גם של המורים ביחד עם התלמידים".
והכי חשוב - מה אומרים הילדים? אז ליה, תלמידת כיתה ג' בכרמים אומרת: "כשלומדים בחוץ אפשר להרגיש, למשש, ולא רק לראות".
אהוד, בן כיתתה: "בלימודים בחוץ אנחנו לומדים איך חיו לפני הרבה שנים בטבע. אנחנו גם מתגברים על פחדים. לדוגמה, נכנסנו למערה קדומה והיה ממש כיף ללמוד ככה ולחקור את המערות. כשלומדים בטבע אפשר לחקור צמחים, אפשר ללמוד מהם על החיים, כיף ביערות שאנחנו יוצאים אליהם ליד בית הספר".
וליה מוסיפה: "אנחנו גם יותר פעילים ולא יושבים כל היום סתם מול ספר". "נכון", מצטרפת יסמין, מהשכבה, "אתה מרגיש חופשי בחוץ. בכיתה אנחנו מרגישים כמו אוגרים בכלוב". ונעמי מסכימה ומסכמת: "נכון שאפשר לקרוא בספר, אבל יותר מעניין לגלות בעצמך".
