כשראות פרנקל (39), אמא לשניים (11 ו-12) מתל אביב חושבת על החיים שהיו לה לפני כמה שנים, היא אומרת: "הצגתי לעולם במשך 20 שנה חלון ראווה מנצנץ, שבו הייתי אשת קריירה בכירה ומצליחה עם משפחה למופת".
היא הייתה סמנ"כלית לקוחות ופיתוח עסקי במשרד הפרסום מקאן אריקסון. בילתה בהשקות ומסיבות, גידלה שני ילדים, וככל שהשנים עברו היה נראה שהיא מצליחה יותר ויותר.
"כלפי חוץ הייתי לבושה במותגים הכי שווים, מתוקתקת על עקבים, ואף אחד לא ראה שיש לי חור גדול בלב", מספרת פרנקל שהתמודדה מילדותה עם בולמיה קשה.
"כל הזמן הייתי עצבנית. בשיא המחלה הקאתי מספר פעמים ביום, והגוף שלי לא יכול היה לעכל אוכל. ידעתי שאני זקוקה לעזרה אבל להודות בכך שאני בולמית היה בעיני בדיוק כמו להגיד לעולם שאני משוגעת. התביישתי לספר שיש לי בעיה, פחדתי שלא יקבלו אותי".
קראו עוד:
ההתמודדות של ראות התחילה עוד בילדותה, כשהייתה נערה: "הכול התחיל בגיל 14", היא מספרת. "גדלתי ברמלה, בת למשפחה מסורתית, השלישית בין ארבעה אחים ואחיות. גדלתי בבית עם ערכים של ענווה וצניעות, והיה פער גדול בין הרצונות שלי והעולם שראיתי בחוץ, ובין מה שהיה מותר אצלנו בבית".
את זוכרת מקרה מסוים שבו בלט הפער בין הרצונות שלך לבין המציאות?
"כן, הייתי ילדה מאוד מוכשרת, שחקנית, ועוד כילדה אני זוכרת שאהבתי לרקוד ולהופיע, ורציתי לטרוף את העולם. אני זוכרת את עצמי כילדה שמחה, צבעונית, כזו שמקבלת הרבה תשומת לב מהעולם בחוץ. רציתי לצאת, לשיר ולהופיע אבל על פי חוקי הבית זה היה אסור.
"בכלל, כילדה שמעתי המון איסורים, כמו: 'את לא יכולה ללמוד משחק' ו'לא יכולה להשתתף בפסטיבלים והופעות בשבת'. אני זוכרת שהכרתי בחור, והוריי לא הרשו שיהיה לי חבר. אני אהבתי אותו, ולא הייתי מוכנה לוותר או לקבל סירוב. צריך לזכור כי בזמנו ההורים גידלו אותנו אחרת מאשר היום, ולא היו מספקים לילדים יותר מדי הסברים. האמירה הייתה 'ככה זה, וזהו'. בסופו של דבר החוויה שלי כילדה הייתה שלא רואים אותי ולא שומעים אותי, וכמתבגרת, מרדתי".
איך המרד שלך בא לידי ביטוי?
"הדרך לבטא אהבה בבית שלי הייתה דרך האוכל. בעצם במקום לשאול מה שלומי, שאלו מה אכלתי היום. היום אני מבינה שבאותה תקופה כילדה, בתת מודע אמרתי לעצמי שאם האוכל הוא הדבר הכי חשוב שיש אז אני אוכל ואקיא, וככה זה התחיל, בהקאה אחת ואז עוד אחת ועוד. זאת הייתה הדרך שלי למרוד, לגשר בין הפנים לחוץ, להרגיש שליטה על חיי בדמות מה שאני מכניסה ומוציאה לפה, להרגיש שאני פוגעת במקום שהכי חשוב להם".
בשלב מסויים ההורים שלה שמו לב שקורה משהו והחלו לפעול. "ההורים שלי הם מדהימים, אוהבים וחמים, והם מאוד דאגו. בהתחלה הם היו לוקחים את המפתח של השירותים, ובהמשך הם רצו לקחת אותי לטיפול ולעזור לי בכל דרך אפשרית אבל אני לא הפסקתי, המשכתי למרוד.
"זה התחיל בהקאה אחת והמשיך, עד שמצאתי את עצמי מתמכרת להקאות. לא הצלחתי להפסיק"
"מבחינתי ההקאות היו כאקט, ורק ההורים והאחים ידעו עליהן. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב, שיתייחסו אלי, שיראו אותי. זה התחיל בהקאה אחת והמשיך, עד שמצאתי את עצמי מתמכרת להקאות. לא הצלחתי להפסיק".
בריחה מהמציאות
פרנקל עוצרת רגע ואומרת: "צריך להבין שבולמיה היא בעצם דפוס, והיום אני מבינה שזו בעצם הייתה בריחה מהמציאות. לאט לאט ההקאה הפכה לפיתרון לכל סוג רגש. אם אני עצובה או מתוסכלת, אני לא מדברת אלא רצה להקיא. ולאורך השנים זה הפך להרגל, וההקאות הפכו ליום יומיות".
השנים עברו, היא סיימה תיכון, צבא ותואר ראשון, ומצאה עבודה: "התחלתי לעבוד במשרד פרסום קטן, אחר כך קיבלתי עבודה במקאן אריקסון, משרד פרסום בינלאומי, והתחושה הייתה שכל החלומות שלי התגשמו", מספרת פרנקל.
"בגיל 25 התחתנתי, ילדתי שני ילדים, ובגיל 30 כבר הייתי חברת הנהלה. כלפי חוץ שידרתי לכולם עסקים כרגיל, ואף אחד לא ידע שאני נמצאת במלחמה יומיומית ובכאב מאוד גדול.
"במהלך השנים המחלה התגברה, ונתנה את אותותיה: הווסת הפסיקה, הבטן הייתה נפוחה, מערכת העיכול לא תפקדה, השיער נשר ובשלב מסוים הגוף כבר לא יכול לעכל שום דבר".
בשלב הזה היא מבינה כבר שמדובר במחלה ושמשהו צריך להשתנות. היא עוזבת את העבודה אבל בעיקר יושבת בבית. "התביישתי", היא מספרת. "אלו היו שנתיים קשות מאוד עם תקופות של דיכאון והמון הקאות".
מה היו האתגרים המרכזיים שהתמודדת עימם?
"אחד האתגרים המרכזיים היה העבודה העצמית שלי ליצירת שינוי פנימי. כל חיי הייתי עסוקה במה אחרים יגידו ומה יחשבו, כמה לייקים יש לי ואיך אני נראית באינסטגרם. הייתי עסוקה בכך שיאהבו אותי.
"היום אני מבינה שאני לא צריכה לרצות או להצחיק. אני כאן וזו אני. הייתי צריכה ללמוד שאין לי מה לפחד, שאני לא צריכה להוכיח שום דבר והכול בסדר".
"הרגשתי לבד בעולם"
בגיל 34 היא הקימה מיזם יחודי לנוער שנתן לה הרבה כוח אבל אחרי שנתיים שבהם השקיעה את כל החסכונות שלה והתגרשה, הבינה שהיא חייבת לדאוג לפנסת הבית. "וכך, מצאתי את עצמי שוב עם עוד קמפיין ועוד דוגמנית", אומרת פרנקל. "הייתי קרועה מבפנים, לא מחוברת לשום מקום, אז עשיתי מה שהתרגלתי לעשות - הקאתי. עור הפנים קיבל גוון ירקרק, סבלתי מהתקפי חרדה והרגשתי הכי לבד בעולם וללא מוצא".
מתי חל השינוי?
"לפני שנתיים. הייתי אמורה לטוס לבוסטון במסגרת העבודה. זאת הייתה תקופה שבה הקאתי מספר רב של הקאות ליום, הייתי סמרטוט והבן שלי הרגיש את זה. בכלל, הילדים שלי היו עומדים מחוץ לדלת של השירותים ומחכים שאצא משם כדי לראות שאני חיה. רגע לפני היציאה מהבית הבן שלי אמר לי - 'אני כבר יודע שאת לא תהיי בחתונה שלי'. באותו רגע הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה".
"הייתי קרועה מבפנים, לא מחוברת לשום מקום, אז עשיתי מה שהתרגלתי לעשות - הקאתי"
עוד באותו היום היא התקשרה להורים שלה וביקשה עזרה. "אמא שלי לקחה אותי לרופא והוא אמר לי: 'תארזי תיק ובואי להתאשפז או שתחזרי בארון'. לקחתי חל"ת מהעבודה והתאשפזתי.
"ההורים שלי הסיעו אותי לבית חולים ואבא שלי הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אני מאמין בך. את מנצחת את הדבר הזה לתמיד'. 37 שנה חיכיתי למשפט הזה, וזה היה לי כמו חץ בלב. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני מוותרת".
אשפוז במחלקה סגורה להפרעות אכילה
במשך שלושה חודשים הייתה פרנקל מאושפזת במחלקה סגורה להפרעות אכילה בתל השומר: "התמסרתי לטיפול, וזה לא פשוט", היא מספרת. "הייתי רגילה לעבוד 12 שעות ביום, להתעמל, ופתאום לוקחים לי את כל החופש. הייתי מנותקת ומבודדת, כדי לטפל ולהתמודד עם המחלה".
איך הסתדרת ללא קשר עם הילדים?
"יום לפני כן הסברתי להם שאמא לא מרגישה טוב ומקיאה, ולכן הולכת להבריא את עצמה. היה להם קשה, הם בכו אבל הייתה הבנה שזה מה שצריך לעשות ודיברתי איתם בטלפון. ההורים שלי באו לטפל בהם, וגם הגרוש שלי עזר.
"במהלך חודשי האשפוז היה לי מאוד קשה לקום בבוקר בלי לחבק אותם. זה לא היה פשוט. היו רגעים שלא הבנתי איך הגעתי לשם, וכיצד אני אחזיק מעמד".
מורה ליוגה
אחרי שלושה חודשי אשפוז היא החלה תהליך אצל פסיכותרפיסטית המתמחה בהפרעות אכילה ובמקביל החלה ללמוד קבלה ויהדות. "אחרי האשפוז הבנתי שייש בי את הכוח והרצון להשפיע, שאני חלק ממשהו גדול יותר, והידיעה הזו תרמה המון לריפוי שלי", היא אומרת. "היום אני בריאה, מלמדת יוגה כתפיסת עולם לילדים ובני נוער, ולומדת אימון עם התמחות בטיפול בהתמכרויות לילדים.
"שיניתי את שמי מרעות לראות כי הבנתי שאני צריכה להחליף את הע' בראיית הטוב, האחר. היום אני גם מרצה על הנושא על מנת להעלות את המודעות של הורים וילדים. אני שומעת על ילדים ונוער שלא מספרים להורים, והורים צריכים להיות מודעים לנושא, ולהבין שאם אתה בוחר לעצום את העיניים או לא יכול להתמודד, הבעיה לא נעלמת אלא רק הולכת וגדלה.
"היום החשש לא מנהל אותי יותר או מעסיק אותי. אני קמה בבוקר ומתפללת לתת לילדים שלי חום, תשומת לב, אהבה, והקשבה. הבנתי שכל הזמן קורים דברים וישנם אינספור אתגרים אבל היום, בניגוד לעבר, אני מתמודדת עימם ולא מפחדת יותר".
