כשהבנתי שפיתחתי אדישות מוחלטת למילה "סגר" ושזה כבר נהיה חלק מהחיים שלי, החלטתי לבדוק מה עובר על ההורים מסביבי, שהגיעו הפעם לסגר הרבה יותר מנוסים אבל האם זה עוזר למצב הרוח או שאולי הייאוש רק הולך וגובר? מסתבר שתלוי את מי שואלים, איזה משקפיים הוא מרכיב וכנראה גם מה גיל הילדים שלו.
"אני עובדת כרגע על פרויקט פרילאנס שיש לו דד ליין, והסגר השלישי אילץ אותי לגלות לירושלים, להוריי, כדי להתמודד עם בן שנה ועשר שזקוק לפעילות ולחברה, וכרגע תקוע מול הטלוויזיה לצד סבתא שלו", מספרת לירון הלברייך, אם יחידנית, מנהלת דיגיטל וקריאייטיב. "המצוקה שלי לא נובעת רק מהמחשבה שההורות שלי נפגעת, אלא מהחרדות שיש לי על ההשפעות לבריאותו הנפשית של הבן שלי.
"המשפחתון הוא מסגרת חברתית חשובה בשבילו. הוא פורח שם, הוא מאזכר את השמות של חבריו ושל המטפלת כמה פעמים ביום. הוא זקוק לחברה ולאנשים והסגר הזה פוגע בו, וזה מוסיף לעצב ולמצוקה שלי".
קראו עוד:
מכבה שריפות
מירב בן אברהם, אמא לשניים (12.5 ו-9) היא פיזיותרפיסטית לרצפת אגן שעובדת בקליניקה בבית. "ימי הסגר הם ימים מאתגרים", היא אומרת. "הילדים בבית, מחוברים - אחד למחשב ואחד ללפטופ שלי, שאין לי ברירה אלא לוותר עליו ולרשום במחברת את סיכומי הטיפולים, והתחושה היא שהבית 'על גלגלים'.
"כשאני בטיפול אני מקדישה את כל כולי למטופלת, אבל מדי פעם מצליחה לשמוע מבעד לדלת אם הילדה אכן התחברה לזום או שוב שכחה ואם הילד מכין את המטלה. לפעמים הם שוכחים שצריך לשמור על השקט ומתחילים לריב או להשתולל עם הכלב. הם כמובן יודעים לא להיות בקרבת דלת הכניסה כשמטופלת נכנסת אבל לפעמים הם שוכחים".
איך זה עובד מבחינת הג'ינגולים שאת עושה?
"אני מתנתקת מהבית בזמן טיפול לחלוטין, אך משלמת את המחיר בין הטיפולים בכך שמכבה שריפות - מארגנת, מסדרת, שמה להם תזכורות, וגם לפעמים כועסת אם הרעישו או לא ביצעו את המטלות שהוטלו עליהם. היום למשל שמתי אורז על האש והנחיתי את הגדולה שלי מתי להנמיך את האש ומתי לכבות ולכסות עם מגבת. יצא דווקא טעים ממש, אבל הייתי במתח. לא פשוט לי לשחרר.
"אני מנצחת על הכול ומגיעה לסוף היום מותשת, אבל עם כל הקושי, אני מרגישה שהערך המוסף שהילדים שלי מקבלים הוא אמא שעובדת ועוזרת לנשים עם בעיות ומכאובים ואני עם כל הקושי והיותי מולטי טסקינג, מסופקת מהעבודה שלי וגם מהאימהות, עד כמה שניתן בתנאים קשים כאלה".
"הילדים יודעים לא להיות בקרבת דלת הכניסה כשמטופלת נכנסת אבל לפעמים הם שוכחים"
"שריטה עמוקה שתצריך הרבה עבודה"
"יש מבחינתי משהו נעים וכיפי בשגרה שהתנפצה לנו לגמרי בשנה הזאת", אומר צחי בילט, אב לארבעה ילדים (16.5, 13, 9 ובן 2.5) שהקים תוכנית חינוכית-טיפולית בשם "נפש חופשית" לבני נוער מכל העולם שמתמודדים עם קשיים. "אני אוהב את זה שלא הכול ברור ושיש הפתעות, אבל, ויש כאן אבל גדול, אני יודע שאלו לא החיים האמיתיים ובעיקר מול הילדים הגדולים והמתבגרים שלי נוצרות שתי בעיות מרכזיות.
"הבעיה הראשונה היא אובדן הסמכות והאמון. הם רואים אותנו לא מאמינים בכללים, לא מאמינים בסגרים, לא מאמינים במחלה, לא מאמינים במי שלא מאמינים במחלה, רושמים אישור רפואי לבית ספר עוד לפני שהילד התעורר, שלא לדבר על בדיקת חום. רואים אותנו שמים מסכה באופן חלקי ועוד מקומות שאנחנו מזלזלים בסמכות, מה שחוזר ויחזור אלינו בהפוכה לדעתי.
"הבעיה השנייה היא אובדן מוחלט בחשיבות בית הספר. המקום שלימדנו אותם שהוא הכי קדוש אולי, הכי חשוב. המקום הזה מתבטל בן רגע, במחי סגר. הם מבינים שלא חייבים ללמוד כל כך הרבה שעות ביום, אם בכלל, שיש שכבות גיל חשובות יותר או פחות ושאין דרך לייצר קשר אישי עם החבר'ה שקשה להם".
עוד הוא מוסיף, "יש מצבים של הנאה מהתקופה אבל אני חושב שהנזקים לילדי גיל ההתבגרות שלנו הם שריטה עמוקה שתצריך הרבה עבודה כדי להתגבר עליה".
קופסת פחדים
הילה שלזינגר, אמא לשתי בנות (13.5 ו-11.5) אומרת שמבחינתה התקופה הזאת בעיקר חידדה את היכולת להיות עם הלא נודע ולייצר גמישות. "אני אדם ששינויים לא פשוטים לו והייתי צריכה לעשות שם עבודה, והיא בהחלט השתלמה", היא אומרת. "הבנות שלי נעו בין תחושת חופש לבין גלים של חרדה, מה שיצר הרבה שיחות נפש טובות וקרובות שבעיקר הייתה שם הקשבה ופחות פתרונות.
"גם הזוגיות נעה מרגעים של התאהבות מחודשת לימים של כעס וריחוק. הקצוות האלה לא פשוטים בכלל ומה שמצאתי שעוזר לי והצעתי גם לשאר בני הבית הוא שכל אחד ימצא את המשאבים שעוזרים לו. לי הריצה, היוגה והבישולים הם משאב מעולה ומאוד מחזק".
"בכל פעם שעולה בי תחושת ביקורתיות אני עוצרת את המפל הזה ונזכרת שזאת תקופה אחרת שלא דומה לשום דבר שעברנו עד היום"
עוד היא מוסיפה: "עשינו רשימת משאבים וכל אחד מאיתנו מנסה לראות מה הוא יכול לתרום לאחר ואיך הוא יכול לחזק את עצמו. בנוסף, עשינו קופסת פחדים וכל פעם שעולה פחד אפשר לכתוב בפתק ולשים בקופסת הפחדים. אחת הבנות אמרה לי שאחרי שהיא כותבת פתק ושמה בקופסת הפחדים זה כמו שיצא ממנה הפחד וזה שחרר אותה מאוד.
"בכל פעם שעולה בי תחושת ביקורתיות אני ממש עוצרת את המפל הזה ונזכרת שזו תקופה אחרת שלא דומה לשום דבר שעברנו עד היום ולכן צעד צעד ויום ביומו".
"אוהבת להיות כמה שיותר עם הבנות שלי"
ויש כאלו שמברכים על התקופה הזאת ולא רוצים שתסתיים: "השנה האחרונה היתה שנת מתנה בשבילי", אומרת קרן דניאלי, אמא לשלוש (תאומות בנות 8 ובת 5.5), צלמת, מרצה ומאמנת. "תמיד אהבתי להיות מוקפת בבעלי ובשלוש הבנות המתוקות שלי, ואפילו תכננו לצאת למסע בן חצי שנה בחו"ל שבו נעבוד ונבלה כמה שאפשר ביחד, עד שהקורונה עצרה הכול.
"אני יודעת שלפעמים זה נראה קצת מוזר, אבל אני באמת אוהבת לבלות איתם. אני מאמינה שכמה שאני נמצאת יותר עם הבנות שלי אני יכולה להנחיל בהן ערכים, לשמוע מה קשה להן, מי הכאיב להן בלב ולחבק.
"אנחנו לומדים להכיר אחד את השני יותר לעומק, וככה לזהות כל מיני סיטואציות חברתיות שונות - מתי לא להגיד מה למי. אנחנו ממלאים את הזמן בללמוד, לשחק משחקי חשיבה, אפילו שלפעמים זה מעצבן אותן, יש שעתיים קבועות ביום שמופנות רק לזה, וליצור כל מיני דברים מגניבים בגינה, כמו ייצור קומפוסט, ואפילו גידול אננס. אז אני זכיתי וקיבלתי בדיוק מה שרציתי - בילוי משפחתי צמוד וארוך. בשבילי - זאת ממש שנה שהיא מתנה".
"לומדת להגדיל את רף הסבלנות"
ורד אלגלי פרהדיאן, אמא לשני ילדים (שלוש ושנתיים) ומחנכת כיתה ג', אומרת שתקופת הקורונה נתנה במה למחשבות ולרגשות לצוף: "מזה זמן רב אני תוהה על משמעות החיים כאמא וכמורה, והתקופה הזאת נתנה גושפנקה להרהורים שלי. כמה אנחנו טובים בלחנך ילדים של אחרים ולהעביר איתם את רוב שעות היום ואילו כשמדובר בילדים שלנו אנו לוקים בחסר, אולי מפני שבילדים שלנו מעורב רגש.
"גם לתלמידים שלנו יש רגשות אבל הם לא המראה שלנו ואנו נוגעים בקשיים שלהם בצורה מקצועית ולא אישית. המפגש הקרוב מדי מול הילדים שלנו מאפשר לנו לתהות על ההורה שבנו לטוב ולרע. הרבה עצב עולה בהורים כאשר הם תוהים איך מורה או גננת יכולה להעסיק את ילדיהם שעות ארוכות ואילו בביתם שלהם הדבר הופך להיות קשה ברבות הימים.
"עם כל הקושי אני מברכת על ימים אלו הנראים כהזדמנות לעשות חישוב מסלול מחדש, כיצד אנו באמת רוצים לחיות לצד ילדינו? וכמורה אני לומדת כמה סבלנות עליי לפתח כדי להכיל את כל המורכבות הזאת ואני לומדת מדי יום להגדיל את רף הסבלנות שלי, את יכולת ההכלה וגם את הגבולות שלי, שכן יותר מכל הבנתי בתקופה הזו שהמשפחה שלי לפני הכול".
