חמש שנים עברו מאז שכח אריאל אנסבחר את בנו אורי, בן החודשיים, ברכב. זה קרה בחודש ספטמבר. אורי ישן ברכב בזמן שאביו ירד עם שתי בנותיו לגן השעשועים. וברגע אחד - אחרי עשר דקות של משחקים - קלט אריאל שבנו התינוק איננו ורץ לחלץ אותו מהרכב הבוער. בנס גדול האירוע הסתיים ללא נפגעים, אך אריאל, בן 33 מהשומרון, לא המשיך בחייו. הוא סבל מטראומה ומסיוטים בלילה, פחד לשתף את סביבתו במה שעבר עליו.
השבוע מראות האימה תקפו שוב את אריאל. שלושה פעוטות מתו בשבועיים האחרונים לאחר שנשכחו ברכב, ואריאל ששמע על כך בחדשות חזר לטראומה האישית שלו. "כל רגע החיים יכולים להשתנות", הוא אומר.
"ביום ההוא הייתי טרוד, וכשהגענו הביתה ירדנו לקחת ארטיקים והמשכנו ישר לגן השעשועים. ישבתי שם ולא חשבתי על כלום, ופתאום התמונה של אורי ישן ברכב חזרה אליי בהבזק של שנייה ורצתי לרכב וראיתי אותו אדום, בוכה בטירוף, וגם אני לא הפסקתי לבכות יחד איתו ושטפתי לו את הפנים. כשאשתי חזרה הביתה פרצתי שוב בבכי למרות שבהתחלה חשבתי להסתיר את זה ממנה. זה היה נורא".
המקרים האחרונים הביאו ביקורת חריפה על הורים ששכחו את הילד שלהם ברכב.
"אסור לשפוט אותנו. זה סיוט חיינו, ומזל שהסיפור שלי נגמר בטוב כי הוא בקלות יכול היה להיגמר אחרת. בגלל זה אני בוחר להיחשף. אני לא מתגאה בזה, אבל חשוב לי שאנשים ילמדו מהבושה שלי".
"בכינו כל היום"
ארבעה ילדים מתו מתחילת השנה לאחר שנשכחו או ננעלו ברכב. לפי נתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, מאז 2010 נשכחו או ננעלו ברכב יותר מ-900 ילדים, 34 מהמקרים הסתיימו במוות. השגרה הלחוצה והיסח הדעת היו תמיד הגורמים העיקריים בכל אחד מהמקרים. בשיחה עם ההורים שהיו שם וניצלו רגע לפני עולה אותו משפט שאמרו לעצמם לפני כן: "לי זה לא יקרה".
גם עו"ד ליטל יעקובוביץ־דראי, בת 40, אמא לחמישה מאזור, צפתה בטלוויזיה באותם מקרים קשים ושיננה לעצמה את המשפט "לי זה לא יקרה". אך בחג הפורים בשנה שעברה, בזמן שאספה את הילדים מהגנים, זה קרה לה. היא שכחה את אביעד בן העשרה חודשים במושב האחורי.
"הילדים שיגעו אותי וביקשו שניסע לחפש תחפושות", היא נזכרת וקולה רועד. "הסכמתי, אבל ידעתי שאין לנו הרבה זמן כי בחמש יש להם חוגים. יצאנו מהיישוב ברכב והם לא הפסיקו לפטפט. אביעד היה עם מוצץ, שקט ומתוק, מאחורה בכיסא תינוק.
"הגענו לחנות באזור התעשייה בחולון ובגלל שיפוצים לא יכולתי לחנות בסמוך לחנות אז הייתי צריכה לעשות סיבוב ולחפש חניה. חניתי בצד השני של הכביש, מתחת לעץ למזלי, וכשכיביתי את הרכב הילדים ישר קפצו ממנו ואני כמובן אחריהם כי פחדתי שיחצו לבד את הכביש. באותו אינסטינקט של רגע לא הרגשתי ששכחתי את אביעד ופשוט כיביתי את הרכב והמשכתי איתם לחנות. לקחתי איתי את התיק, והטלפון נשאר ברכב".
כמה זמן הייתם בחנות?
"כרבע שעה. קנינו, יצאנו וחצינו שוב את הכביש, ומרחוק ניסיתי להדליק את הרכב וכשהאור נדלק קלטתי את אביעד. התחלתי לצרוח וכולנו התחלנו לרוץ, כל אותן שניות אני רק מתפללת לאלוהים שיעשה איתי חסד ויציל את הילד שלי.
"רצנו כולנו בטירוף, פתחתי את הדלת האחורית ואביעד צרח מבכי והזיע מאוד. שלפתי אותו מהרכב, נתתי לו לשתות מים, חיבקתי אותו ובכינו כולנו בהיסטריה. דרמה מטורפת של חצי שעה. לא הפסקתי לבכות כל היום".
זה מלווה אותך גם היום?
"אני חושבת שאני אמא טובה ושלא הייתה לי כוונה לשכוח את הילד שלי. העליתי את הסיפור שלי בבלוג, כי רציתי שילמדו מהאסון שלי. היו לי המון תגובות מחזקות, ולצד זה תגובות קשות כמו 'היא בטח דתייה כי יש לה חמישה ילדים', או 'פעם הבאה עדיף שאת ובעלך תשימו אמצעי מניעה ולא תעשו עוד ילדים'.
"אלה היו ימים קשים. אבל עניתי לכל אחד בתגובות כי היה לי חשוב להעביר את המסר שאם זה קרה לי זה יכול לקרות לכל אחד. מספיק שינוי קטן בשגרה, חוסר תשומת לב, ובעיקר חוסר מודעות - ואתה מגיע לאותו מצב כמו שלי ושל עשרות הורים".
מה הרגשת כששמעת על המקרים האחרונים?
"צבת לי. כאב לי. התהפכה לי הבטן. אני שומעת בחדשות על אותם ניסיונות החייאה ונגמר לי האוויר, אני רוצה למות".
"התחושות הקשות מלוות אותנו עד היום"
טל סופר, אמא לשלושה, בת 42 מעמק יזרעאל, שמעה על הטרגדיות האחרונות שגבו את חייהם של שלושה פעוטות וחזרה למקרה שלה. שבע שנים שתקה עד שאזרה אומץ וסיפרה את החוויה האישית שלה, איך שכחה את בנה ברכב בזמן ביקור חברים ולאחר כמה דקות הבחינה בחסרונו ובנס הוא ניצל.
קראו עוד:
על הגילוי ספגה תגובות קשות ברשת, אך בכל זאת היא לא מצטערת. היא שיתפה את הסיפור שלה כדי שאחרים יבינו עד כמה המדרון חלקלק.
"כשגילינו את סתיו ברכב הוא צרח ובכה, תלש את הגומיות מסביב לחלון מרוב לחץ", סופר נזכרת. "למזלנו זה נגמר בטוב, אבל התחושות הקשות מלוות אותנו עד היום. מאוד קשה לחשוב מה עבר על הילד שלך באותם רגעים, המחשבות, התחושות. הוא היה אז רק בן ארבע".
איזה מסר חשוב לך להעביר להורים אחרים?
"הרבה אומרים 'לי זה לא יקרה'. אני מבינה מאיפה זה מגיע. המוח לא יכול לקבל את זה שנשכח את היקר לנו מכל בתוך הרכב. אבל ברגעים של היסח דעת דבר כזה יכול לקרות. זה אנושי, וזה קורה ויכול לקרות לכל אחד.
"בחרתי לשתף את הסיפור שלי כי חייבים להגביר את המודעות לנושא. המקרים של החודש האחרון מבהירים שוב שדבר לא באמת השתנה. כשאנחנו שומעים בחדשות על מקרים כאלה התגובות האוטומטיות שלנו הן 'איזה מין הורים אלה, בטח משהו לא בסדר אצלם, הם בטח דפוקים'.
"בעלי ואני מלומדים וגם לנו זה קרה, כי לרגע לא שמנו לב. הבנתי שאם אשמור את זה לעצמי זה לא יעזור לאף אחד, אבל אם אספר שגם לי זה קרה אולי עוד אנשים בסביבה יציפו את זה למודעות".
ואילו תגובות את מקבלת עכשיו אחרי שנחשפת?
"המון טלפונים של אנשים שמתביישים לספר ולא מדברים על זה. אתמול קיבלתי הודעה מאמא ששכחה את הילדה שלה לפני שבע שנים ברכב, וכתוצאה מכך הילדה מתה. היא כתבה לי שמעבר לכאב והקושי הרב מתווספים לזה טוקבקים של אנשים ששופטים ומבקרים אותה.
"גם אני קיבלתי תגובות מאוד קשות אחרי שבחרתי לשתף. אין ספק שהורים חייבים ללמוד, חייבים לייצר מודעות. אבל איפה האמפתיה? הורים לא מצליחים לקום בבוקר אחרי מקרים כאלה. זו טראומה קשה שלא תעזוב אף פעם, ואף אחד לא עוזר להם. זה כאב לב עצום.
"תמיד יקרו מקרים כאלה כי זה טבע האדם לצערנו. תמיד יהיה מי שישכח או לא ישים לב, ולכן התפקיד שלנו זה להזכיר אותם מקרים, לשתף כמה שאפשר כדי לעורר מודעות".
מחקר שנערך בארה"ב לגבי שכחת ילדים ברכב העלה כי רוב מוחלט של מקרי המוות עקב מכת חום ברכב הם של ילדים מתחת לגיל ארבע. כ-75 אחוז מהמקרים הם של ילדים שמתו עקב שכחה. 27 אחוזים מתוכם מתו לאחר שהוריהם תכננו להשאיר את הילד ברכב לזמן קצר בלבד, אך לבסוף הוא נשאר ברכב זמן רב.
הזמן הוא קריטי במיוחד, ובכל דקה הטמפרטורה עולה ברכב סגור ועלולה להגיע ל-65 מעלות צלסיוס ואף יותר. הרבע הנוסף של המקרים, אגב, הם של ילדים שהתגנבו בעצמם לרכב וננעלו בתוכו.
"החודש האחרון היה קשה במיוחד עם שלושה ילדים שאיבדו את חייהם ברכב נעול", אומרת אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים. "זוהי קריאת השכמה עבור כולנו. מחקרים מראים ששכחה ברכב יכולה לקרות לכל אחד מאיתנו, והיא מתרחשת לרוב בתקופות של סטרס, עייפות ושגרה משתנה. בתקופת הקורונה כולנו מתנהלים מתוך סטרס, והשגרה שלנו אינה יציבה. המשמעות היא שהסכנה לשכחה גוברת. אל תגידו 'לי זה לא יקרה', תאמצו הרגלים כדי למנוע את השכחה הבאה".
"שריטה שתלווה אותי כל החיים"
יונת בר, אמא לשלושה, בת 44 ממושב יד נתן, שילמה מחיר כבד לאחר שבתה, שירה (שם בדוי), נשכחה ברכב. שירה הייתה אז רק בת שבעה חודשים כשהגננת שלה שכחה אותה ברכב ההסעות של הגן במשך שלוש שעות, בחום אימים. היום שירה כבר בת 17, אך כתוצאה מאותו מקרה היא סובלת מבעיות זיכרון קשות ולא מצליחה לקשור לבד שרוכים.
"הגננת אספה את שירה, לקחה אותה לגן, ולקראת השעה 11 התקשרתי לבדוק מה שלומה והיא אמרה שהיא ישנה והכל טוב", נזכרת בר. "שעה אחרי התקשרתי שוב כדי לתאם את האיסוף של הילדה, והגננת אמרה שהיא בבית חולים עם שירה. היא אמרה שיש לה חום אז היא לקחה אותה לבדיקה ומיד נתנה לי את הרופא שאמר לי שהם מייצבים אותה ושאבוא לבית החולים. לא הבנתי איך שלחתי אותה בריאה לגן ועכשיו היא מחוסרת הכרה".
היא ניסתה להסתיר את זה?
"כן. הגעתי עם בעלי לבית החולים ברזילי, והילדה שכבה שם בלי הכרה, אדומה בטירוף, עם 41 מעלות חום. והגננת טענה שהיא פתאום ראתה אותה מגלגלת עיניים במיטה וישר הביאה אותה לפה. אחר כך, כשקיבלתי את המסמכים הרפואיים, ראיתי שהיא הייתה בקריסת מערכות, אי־ספיקת כליות, וככה בעצם היא הגיעה לבית החולים.
"הילדה חזרה להכרה רק אחרי שלושה ימים ונשלחה הביתה עם מלא תרופות. היה לה עיוורון זמני שנמשך יומיים, וכשהיא התייצבה החלטתי שהדבר הכי טוב זה להחזיר אותה לשגרה ולקחתי אותה לגן.
"הודיתי לגננת שהצילה לי את הילדה, אבל כעבור שבוע התקשרו אליי מהמשטרה ואמרו לי לבוא לחקירה. הם סיפרו שמישהי התקשרה אליהם בשיחה אנונימית ואמרה שאותה גננת בעצם שכחה את הבת שלי ברכב באותו הבוקר.
"אני לא האמנתי ורק אחרי שילדה של אחת הסייעות סיפרה לי את מה שקרה התרסקתי. המזל היחיד היה שבאותו בוקר שירה אכלה המון דייסה עם נוזלים וזה החזיק אותה. שלחתי ילדה בריאה לגן ומצאתי אותה מחוסרת הכרה שוכבת בבית חולים. עד היום אני בטראומה קשה ולא סולחת לעצמי".
איזה מסר חשוב לך להעביר להורים שאומרים "לי זה לא יקרה"?
"אל תהיו חכמים. מה שקרה לבת שלי זה שריטה שתלווה אותי כל החיים. אני כל היום צועקת על הורים בכביש, לא משאירים ילד ברכב. לא בחורף, לא בקיץ, אפילו לא לשנייה".
