כאמא מנוסה שגם מייעצת להורים, תמיד חשבתי שאני יודעת הכול. יש לי עקרונות, יש דרך, עברתי לא מעט טלטלות, התנסיתי, הסברתי, בחנתי את הגבולות של עצמי ושל הילדים ויצרתי מסלול הורי שבו יש דרך, מתווה וחוקים ברורים, ובעיקר לא מעט היגיון מאחורי הבחירות וההחלטות שלנו. הילדים הרי יודעים שלכל בחירה והחלטה יש הסבר מנומק שעומד מאחוריה.
הכול היה נכון, עד שאוריה, בתי בת השמונה, ביקשה ממני במשך שנה שלמה שאקנה לה טלפון נייד. שם הרגשתי שאני קצת מתנדנדת, פתאום הייתי צריכה לבחון מחדש את הבחירות ההוריות שלי. כשאוריה ביקשה נייד, מיד סירבתי בנימוס והסברתי לה שהיא עדיין צעירה. האם זה משנה אם היא תקבל נייד בכיתה ב' או בכיתה ג'? עבורי כן. האמנתי שזה לא מתאים לגיל שלה בכלל.
הצעתי לאוריה שאם היא מעוניינת לשוחח עם חברה, היא תמיד יכולה להתקשר מהנייד שלי. מעבר לכך היא לא ממש נמצאת במקומות ללא מבוגר, כך שתמיד יש מישהו עם נייד לידה במידת הצורך. הרי למי היא כבר צריכה להתקשר?
בשלב מסוים שמתי לב שהנייד שלי נעלם לפרק זמן ארוך מדי כי לא מדובר בשיחת חולין אלא בשיחת וידיאו ארוכה רבת משתתפים או משתתפות. אני מכורה לנייד בעצמי, והרגשתי איך הדופק עולה אחרי עשר דקות מבלי להציץ בנייד.
העולם הטכנולוגי פרוץ ומסוכן. אני לא בטוחה שילדה בגילה יכולה להפעיל שיקול דעת ולהשתמש בו כנדרש. תמיד אמרתי להורים שנייד מקבלים רק בכיתה ג'. כך הצהרתי תמיד וכך גם עשיתי עם בנותיי הגדולות.
קראו עוד:
איפה נוצר השינוי בתפיסה? היה משהו אחר, שגרם לי קצת להרהר מחדש. אולי המחשבה שלי מקובעת? הבקשות החוזרות לנייד חדש גרמו לי להרהר על מה שנחשב בעיניי כדבר עקרוני. משהו בבקשות שלה גרם לי להקשיב לה, לנסות להבין למה זה חשוב.
האם אני אכנע ללחץ חברתי כי "לכולם יש"? אין מצב, אבל בשיחות שלי עם אוריה הבנתי שזה לא רק "סטטוס חברתי" כמו שחשבתי, אלא עמוק יותר. הנייד הוא דרך תקשורת ודרך להתברג לעולם החברתי שעכשיו חשוב יותר לאחר שנת קורונה. שמתי לב שלחברות שלה יש קבוצות וואטצאפ והן מדברות שם, והיא לא חלק. הבנתי שאולי היא משלמת מחיר חברתי.
לא ללכת עם הראש בקיר
כשהתייעצתי עם בן זוגי, הוא שלל את זה בתוקף והזכיר לי כמה היה חשוב לנו לתת נייד לגדולות בכיתה ג' ולהחתים אותן על חוזה. הסברתי גם לו, שהזמנים השתנו, התקופה אחרת, והוא הבין ותמך.
"שמתי לב שלחברות שלה יש קבוצות וואטצאפ והיא לא חלק מהשיחות שם. הבנתי שאולי היא משלמת מחיר חברתי"
החלטתי לצאת כנגד עקרונותיי ולהפתיע אותה עם נייד ליום הולדת שמונה. אפילו אני הופתעתי מההחלטה של עצמי. זה גרם לי להבין שכהורים אנחנו צריכים לבחון את העקרונות שלנו, לרענן אותם בהתאם לגיל או בהתאם לסיטואציה ולא ללכת עם הראש בקיר רק כי כך החלטתי.
מעבר להחלטה אם כן או לא לתת נייד למדתי שוב על הקונפליקט שיש לנו בהורות עד כמה לשחרר וכמה לסמוך. זה לא רק עם נייד, אלא דילמה מתמשכת כמו: ללכת לבד ברחוב או לנסוע בתחבורה ציבורית או עד מתי לאפשר לחזור מאוחר הביתה. הרצון לתת לילד עצמאות ואחריות מול הדאגות והסכנות שיש מסביב.
אוריה היא ילדה אחראית, אך נייד טומן בחובו סכנות רבות ואני חוששת שהוא ינהל אותה ולא שהיא תנהל אותו, לכן מעבר להסבר עשינו הסכם של ממש. הסכם שעליו היא ואנחנו חתומים.
"מבחינתי היא בסכנה מהרגע שיש לה נייד או חשיפה לרשת, ואני חייבת להגן עליה"
הסכם נשמע רשמי אבל מבחינתי נייד יכול להיות פצצה מתקתקת. מבחינתי היא בסכנה מהרגע שיש לה נייד או חשיפה לרשת, ואני חייבת להגן עליה. מצד אחד העולם הוא טכנולוגי ויש בו הרבה צדדים חיוביים אחר, אך אני חייבת לשמור עליה מפני "בורות" שהמכשיר הנייד הקטן יכול להפיל אותה אליהם.
עם הבנות הגדולות שלי חתמתי על הסכם זהה, וכשהן גדלו ונחשפו לרשתות חברתיות רעננתי את ההסכם והתאמתי אותו לגיל שלהן ולתכנים שאליהן הן נחשפות. אוריה עדיין צעירה לאינסטגרם למשל, ולכן לא העמסתי כרגע בסעיפים נוספים.
כך נראה ההסכם שלנו:
1. הנייד שייך להורים. אנחנו משאילים לך אותו.
2. בלילה מטעינים את הנייד מחוץ לחדר.
3. מותר להגביל שעות מסך והן משתנות בימים שבהם יש בית ספר וחופשים.
4. אני תמיד אדע מה הסיסמה לנייד.
5. אם ההורים מתקשרים את חייבת לענות.
6. אסור לכתוב בקבוצה או בהודעה משהו שהיית מתביישת לומר פנים מול פנים.
7. אין לצלם אף אחד מבלי רשותו ואין להפיץ תמונה של מישהו אחר שתגרום לו להרגיש לא בנוח.
8. אסור להעליב או לפגוע באחר ולא להשתתף בשיחות שבהן עושים זאת.
9. אסור למסור פרטים אישיים בשום הודעה שמופיעה, גם אם מבטיחים טלפון מתנה (אין מתנות חינם).
10. אין להתכתב או לדבר עם אף אחד שאת לא מכירה.
11. בזמן משפחתי, בזמן ארוחה או בזמן עם חברים לא משחקים בנייד.
12. אם את רוצה להוריד אפליקציה חדשה תתייעצי איתי לפני שאת מורידה.
