ליטל בלזם (33) חלמה על בית עם המון ילדים. הכול הלך כמתוכנן, היא התחתנה, ילדה שני ילדים אבל אז, שמונה ימים אחרי הלידה השנייה, החיים קיבלו תפנית. "ביום הברית של הבן השני הרגשתי שיש לי ירידת מים. עצרנו הכול וטסנו לבית חולים. הרופאים שאלו 'את בטוחה שילדת?'", היא מספרת.
"הרופאים גילו שנותרו שאריות שליה שמילאו את הרחם. עברתי גרידה, קיבלתי מנות דם, אושפזתי לארבעה ימים בעקבות הדימום המאסיבי והרגישות של הרחם. זה היה אשפוז קשה. היה לי תינוק בבית, וכל הזמן שאבתי, לא יכולתי לזוז".
עוד היא מוסיפה: "אחרי הלידה והגרידה חוויתי תקופה מאוד קשה של פוסט טראומה גופנית. השילוב של הלחץ הנפשי ומצבי הגופני גרמו לכך שמעל לחצי שנה לא תפקדתי. הייתי מאוד חלשה, רציתי רק לישון. תקופה לא פשוטה".
כעבור שנה, כשהיא עם אמצעי מניעה, בלזם נכנסת באופן מפתיע להיריון. בסקירה המאוחרת, בשבוע 21 גילו עובר ללא דופק, והיא היא עברה לידה שקטה. בהמשך היא אובחנה עם תסמונת אשרמן.
מה המשמעות של תסמונת אשרמן?
"במצב הקשה שלה תסמונת אשרמן מוגדרת כנכות בביטוח לאומי. הרירית נדבקה, דפנות הרחם נדבקו אחת לשנייה, עד כדי חסימה מלאה של הרחם. הבנתי שרוב הנשים עם התסמונת לא מצליחות להרות שוב, ואם הן מצליחות להיכנס להיריון, הן בסכנה של הפלות חוזרות ולא יכולות להחזיק את ההיריון.
"לא הספקתי להתאבל על הבת שאיבדתי בלידה שקטה, נכנסתי למערבולת. בבית החולים אמרו שלא יודעים מה לעשות איתי, לקח לי חודשים לעכל, חוסר אמונה והבנה של המציאות. לא חשבתי שהדברים יסתבכו ככה".
בלזם מוסיפה: "לא קיבלתי מחזור במשך כמה שנים, הרופאים אמרו שלא אוכל להביא ילדים לעולם. הם שאלו 'יש לך ילדים?' עניתי שכן, ועוד יהיו לי עוד".
מתי הייתה נקודת המפנה?
"תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים, לא הייתי מוכנה לוותר על הזכות להפוך שוב לאם. בחרתי לפנות לרפואה פרטית והגעתי לפרופסור מוטי גולדנברג. הוא אמר משפט חוצה להבות, אמר שהרחם שלי עבר וידוא הריגה. לא ציפיתי לכזו ישירות, זה היה ממש בוקס בבטן. עצרתי ונשמתי. אמרתי לו אל תתייאש, תשאיר לי את האמונה, אלחם ואעשה הכול. יש משפט ביהדות שאומר 'פתח לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח פתחו של עולם'. אני צריכה רק משהו קטן שמכאן תצמח ישועה".
רכבת הרים
במשך שנתיים וחצי בלזם עברה שמונה ניתוחים. "זאת הייתה רכבת הרים עם המון ציפיות", היא אומרת. "נלחמתי בשלב הניתוחים כי ידעתי שלא מדובר בסכנת חיים. לבסוף הצלחנו לפתוח את הרחם".
קראו עוד:
מה סיפרת לילדים בתקופה הזאת?
"הם היו קטנים באותה תקופה. לא הבינו מה קורה, רק הבינו שלאמא שכואבת הבטן והיא מאושפזת המון. אחרי הניתוחים הייתי מאוד חלשה והם גדלו לתוך זה. כשגדלו והיו בגן, התחילו לשאול למה אין להם אח או אחות".
אחרי מסע מפרך של ניתוחים ולאחריהם טיפולי פוריות, בלזם נכנסה להיריון. "סירבתי להאמין, לא הרגשתי תחושות, פחדתי שלא יהיה דופק", היא אומרת. "זה התחיל משני שקים, אבל אחד לא התפתח. ההיריון היה נס אבל גם היריון בסיכון".
למשפחה המורחבת היא סיפרה על ההיריון בשלב מאוחר. "סבתא שלי נפלה על האדמה והתחילה לבכות, הייתה התרגשות רבה. לא הסתרתי שאני עוברת טיפולים, אני צריכה להיות גאה שיש לי אפשרות לטיפולי פוריות. כל צעד שעברתי, אמרתי תודה. תודה שהרחם פתוח, תודה שאני יכולה להתחיל טיפול. לא מובן מאליו. ילדתי בחודש שביעי, ולאורך כל השנים האמנתי מאוד אבל לא דמיינתי שאחרי שש שנים של סבל, ילדתי יצור חי, והוא שלי".
מתי היו רגעי שבירה?
"במהלך טיפולי הפוריות הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. זה סוחט, כאב אינסופי וקושי מטורף. הייתה פעם אחת עם נתונים יחסית טובים וזה לא הצליח. אמרתי לבעלי שעוד פעם אחת וזהו. הוא הרים אותי מהמקום הכי נמוך. חודש לאחר מכן, אחרי ייאוש מוחלט ועוד ניסיון, עשיתי בדיקת היריון ונכנסתי לקרוא את התשובות בשיא האדישות ואז גיליתי שהתוצאה חיובית. חייתי מבדיקה לבדיקה, כל יום כמו שבוע, מתח וחרדות".
מאיפה הכוחות?
"מותר לבכות, מותר שיהיו רגעי ייאוש, אבל נכנסו בי המון עוצמות של לביאה שלא חשבתי שיש. קברתי ילדה והבטחתי לעצמי שיהיו לי עוד ילדים. הייתה לי מטרה והייתי ממוקדת לשם. לא אפשרתי לעצמי ליפול. תמיד רציתי משפחה גדולה, זה היה החלום שלי, ולא בגלל שאני דתייה, אני מאוד אוהבת ילדים.
"אני בטיפולי פוריות גם עכשיו, כולם יודעים, זאת לא בושה. זה המרפא שלי לשתף כדי לתת כוחות לנשים אחרות. אני אומרת תודה שיש רפואה מתקדמת שמאפשרת לי להביא ילדים לעולם, תודה שיש לי רחם. מודה שזה לא ברור מאליו, נס גמור".
לבלזם חשוב לציין שאת כל המסע הזה היא לא הייתה יכולה לעשות בלעדי בעלה שמעון. "הוא משרה רוגע ואמונה בזמנים שאני אבודה. הוא שם לצידי, לא הבין לאיזה מערבולת נכנסנו, תמך בי ולקח מושכות לידיים.
"היה שלב שהוא השלים עם זה שיהיו לנו רק שני ילדים, אבל אני לא הפסקתי. תינוק נוסף לא מכפר על הכאב, תמיד יהיה כאב על הילדה שאיבדתי וכל מה שעברתי. לקחו ממני תמימות ואת השנים היפות. אני בת 33 היום ואני מרגישה שפספסתי כמה שנים".
מה העצות שלך לנשים?
"היום אני אמא לשני גדולים בני עשר ו-11.5 ועשהאל יוסף, בן שלוש וחצי. הוא נס גמור מכל מבחינה שהיא, וגם הרופאים מעידים על היותו ילד נס, אבל כל אחת צריכה לדעת מה הגבול שלה, מתי להפסיק ולהקשיב לרופאים. מצד אחד להאמין בדרך ולנסות, אבל להבין שאם לא, יש עוד אפשרויות כמו פונדקאות".
