ילדים שהוצאו מחזקת הוריהם בצו של בית משפט והועברו למשפחות אומנה חייבים להתנהל מתחת לרדאר, כמעט במחתרת, עד הגיעם לגיל 18. לעיתים מוטל חיסיון מלא על זהותם כדי שהוריהם הביולוגיים לא יצליחו לאתר את מקום מגוריהם. במקרים רבים, המטרה היא להגן עליהם מפני החברה שעלולה להקשות על קליטתם. אבל מה עולה בגורלם יום אחרי יום הולדתם ה-18?
"כלום", אומר הקולנוען נעם דמסקי. "משפחת האומנה מסיימת את תפקידה וכבר לא חייבת כלום לילד שגדל בחיקה. לילדי אומנה, בניגוד לילדים מאומצים, יש תאריך תפוגה. בגיל 18, אחרי כל הרע והטוב שהם נושאים על גבם, הם הופכים לילדים של אף אחד".
ב"ילדים על תנאי", הסרט הדוקומנטרי שדמסקי כתב, הפיק וביים עם עדו בהט (הקרנת הבכורה שלו תתקיים מחר בפסטיבל דוקאביב ובהמשך ישודר ב-HOT8 - ס.ש) כדאי לצפות פעמיים. בפעם הראשונה, כדי להכיר שלושה בני נוער שחייהם השתנו מקצה לקצה עם המעבר למשפחה החדשה. בפעם השנייה, כדי לנסות להבין אם הסרט עושה חסד או נזק למשפחות שפותחות את דלתות הבית והלב לילד זר ומעניקות לו חום, חינוך, יציבות ואהבה עד לרגע הפרידה.
"אנחנו לא מנופפים בדגל של שליחות", מבהיר דמסקי, "אנחנו עושים סרטים דוקומנטריים, זאת העבודה שלנו, אבל במקרה הזה לשנינו יש קשר אישי לנושא".
מה קורה כשילד נאלץ להתגלגל בין משפחות?
דמסקי (53, נשוי ואב לשישה) היה שם. לפני 13 שנה, הוא ואשתו שרה, נרשמו למסלול של משפחת אומנה ושנתיים לאחר מכן קיבלו תינוקת בת שנה וחצי. "זה התחיל כשעברנו מאפרת לבית גדול יותר בגוש עציון ופתאום הרגשנו ריקנות. רצינו להכניס משמעות לבית החדש.
"ביקשנו ילד/ה עם אופק לאימוץ, ומהיום הראשון שלה אצלנו לא ראינו בה איזשהו סידור זמני, אלא בת לכל דבר. המילה הראשונה שהיא אמרה הייתה 'לילה', זה שם הכלבה שלנו, ומיד לאחר מכן היא אמרה 'אמא' ו'אבא'. כיום, בעקבות השינוי בחוק, כבר מותר לי להזדהות כאבא מאמץ. אילו נשארתי אבא אומן, אסור היה לי להזכיר את קיומה".
בהט (59) הקדים תרופה למכה. "כשלא התאפשר לי להביא ילדים עם מי שהיתה אשתי, אימצנו ילד שכיום הוא בן 30. הרעיון של משפחת אומנה לא דיבר אלינו בגלל החשש שבגיל 18 הוא יעזוב אותנו וילך לדרכו. רק אנשים גדולים ובעלי נשמה יתירה יכולים לשמש כמשפחת אומנה".
קראו עוד:
לפני שלוש שנים, כשהחליטו להפנות זרקור לעבר עשרת אלפים הילדים הישראליים, מגיל אפס עד 18, שהוצאו מבתיהם וכשליש מהם הועברו למשפחות אומנה, עמותת סאמיט הכירה להם את איתן יעקובוב-אושפיז, שהוריו האומנים עשו מעל ומעבר כדי לשמר את הקשר עם הוריו הביולוגיים.
"ילד אומנה בן 17 לא ישן טוב בלילה מרוב דאגה. לאן הוא ייקח את עצמו בעוד שנה?"
"ברור ששמחנו", מודה דמסקי, "מי לא שמח לפגוש סיפור הצלחה? אבל מהר מאוד צצו השאלות. האם זה מה שאנחנו רוצים? ליצור סרט תדמית לעמותה? מה קורה כשילד נאלץ להתגלגל בין חמש משפחות אומנה?
"יצאנו למסע ואיתרנו עוד נערה ונער בני 17 שהמזל לא האיר להם פנים כמו לאיתן. בעיניי, השנה האחרונה במסגרת האומנה דומה ליום כיפור. זה מי יחיה ומי ימות. מי ישמור על קשר עם ההורים האומנים ומי ינתק את עצמו מהעבר".
עובדת היותו אבא מאמץ הציבה בפניו תמרור נוסף. "הורה מאמץ לא ישן טוב בלילה מרוב דאגה. מה יקרה כשהילד המאומץ יגיע לגיל 18 ויפתח את תיק האימוץ וירצה לעבור להוריו? בצידו השני של המטבע, גם ילד אומנה בן 17 לא ישן טוב בלילה מרוב דאגה. לאן הוא ייקח את עצמו בעוד שנה?"
"הרגשתי כמו בובה על חוט"
את מישל גלק (כיום בת 20) שנולדה להורים שעלו מחבר העמים, הם צילמו בבית הוריה האומנים, אפרת ודוד גולן בבית הכרם, ירושלים. "כשהייתי בת שלוש הורי התגרשו", היא מספרת, "ונשארתי עם אמא, בבית שמש. פעם היא באה לקחת אותי מהגן ונפלה בכניסה, בגלל שהיתה שיכורה. ראיתי אותה שוכבת עם כל מיני גברים בבית שלנו, או שהיא הייתה משאירה אותי בבתים של גברים זרים והולכת.
"פעם היא השאירה אותי ליומיים ופחדתי נורא. הסתובבתי בין החדרים ובכיתי 'אמא, איפה את?' הרגשתי כמו בובה שלה. בובה על חוט, שבכל רגע עלול להיקרע. כשהייתי בת שש אבא מצא אותנו ולקח אותי אליו. הוא עבד קשה מול הבירוקרטיה כדי לקבל אפוטרופסות עליי, ואצלו הרגשתי מוגנת ובטוחה, עד שגם הוא התחיל לשתות ולהשתכר".
אביה, לדבריה, גידל אותה ביד קשה. "הוא אסר עליי לרוץ במדרגות, למשל. כשרצתי ומעדתי וחטפתי בומבה ברגל, רצתי אליו בדמעות. בתגובה הוא צעק 'אמרתי לך שאסור לרוץ?' ונתן לי בומבה בראש. הוא לא הרשה לי לצאת עם חברות, וכשתפס אותי על חם קרא לי 'זונה'.
"בגיל 16, כשחזרתי הביתה, מצאתי אותו על הרצפה. בגלל האלכוהול, הרגליים שלו כבר לא יכלו להחזיק אותו. ניסיתי לעשות לו החייאה. כשפינו אותו באמבולנס שכנה נחמדה הזמינה אותי לשתות תה בדירתה. בבית חולים נקבע מותו משחמת הכבד. נשארתי לבד בעולם".
הפיל שבחדר
כשישבה שבעה, לבדה, פנתה אליה מנהלת התיכון שבו למדה והזמינה אותה לביתה, "בתנאי שאתחייב לא להחסיר ימי לימודים. עד אז הכרתי אותה באופן שטחי, היה בינינו דיסטנס של מנהלת ותלמידה, אבל לא התלבטתי כי לא הייתה לי ברירה. הרגשתי שקיבלתי צ'אנס.
"הרבה פעמים אמרתי לעצמי שהורי האומנים היו צריכים לקבל ילדה יותר טובה ממני"
"עברתי לגור בביתה, עם בעלה ושלוש בנותיהם הגדולות. פתאום היה לי חדר משלי, אימצתי חתול, צבעתי את השיער לוורוד, היו לי חיי חברה, אבל כל דבר שראיתי שם היה חדש עבורי וגם מוזר. למה כל המשפחה מתאספת מסביב לשולחן? מה זה ארוחת שבת?
"גם לא הבנתי למה צריך לנהל שיחה סביב כל דבר. התרגלתי לשמור בבטן, בלי לשתף. לא הייתי קלה. הרבה פעמים אמרתי לעצמי שהורי האומנים היו צריכים לקבל ילדה יותר טובה ממני. הם באמת בנו אותי כבנאדם".
אלה היו שלוש שנים של אושר?
"כן", מישל מחייכת, "אבל כל הזמן היה פיל בחדר. ידעתי שהאומנה תסתיים בסוף י"ב, ובמשך שלוש השנים האלה לא דיברנו, אפילו לא פעם אחת, על היום שאחרי. חוסר הוודאות גרם לי להרגיש כמו בנאדם שאין לו מחר".
אושר אטיאס (20) שנולד במעלה אדומים, הוצא מחזקת הוריו הביולוגיים כשהיה בן חמש. "לא שאני זוכר הרבה", הוא מצטדק, "אבל אני יודע שהייתי אצל שתי משפחות אומנות ושאמא שלחה את אחותה לקחת אותי משם. לקחת זה לחטוף, אמא הוגדרה כחוטפת של בנה.
"רוב חיי עברו עליי בפנימיות שבהן הרגשתי כמו בורג קטן במפעל לגידול ילדים. עברתי הרבה התעללויות, פיזיות ונפשיות, שאני מעדיף לשמור אותן לעצמי. המפלט שלי היה במוזיקה. כתבתי, הלחנתי ושרתי. בגיל 17 הועברתי לגילי ומוטי בקיבוץ קליה והיו בי יותר חרדות מתקווה.
"מצד אחד רציתי לקוות שבבית שלהם אצליח לשרוד יותר מאשר במסגרות הקודמות, ומצד שני הייתי מציאותי. מה הסיכוי שדווקא בגיל 17 אגיע למשפחה נורמטיבית שתהיה מסוגלת להכיל אותי ואת כל הבלגן שלי?"
את השנתיים בקיבוץ שעל שפת ים המלח הוא מגדיר כיום כגן עדן. את החדר שהועמד לרשותו הוא הפך, בעזרת הוריו האומנים, לאולפן הקלטות, "אבל תחושת הבדידות לא עזבה אותי. חשבתי שאני מהווה איום על הילדים הביולוגיים שלהם ולא הרשיתי לעצמי להיפתח.
"היה לי קשה מאוד לדבר על הבעיות הנפשיות שלי, לא שלטתי ברגשות שלי, וברגעים הכי טובים שאלתי את עצמי למה לא הגעתי אליהם כשהייתי בן חמש. אילו קיבלתי מגיל צעיר יציבות וסדר בטוח שהייתי מתפתח אחרת. גילי עזרה לי מאוד. היא נהגה לומר לי שכל אדם עושה טעויות ושהחוכמה היא ללמוד מהן ולהפיק לקחים, אבל במקום ליהנות ממה שיש רציתי להתבגר, לצאת מהמשבצת של קטין ולהפוך לעצמאי".
שתי אמהות ושני אבות
איתן יעקובוב (21) הוצא מבית הוריו בשכונה ד' בבאר שבע כשהיה בן ארבע, בגלל הזנחה ובעיות כלכליות שדירדרו את אחיו הגדולים לפשע. הוא הועבר לאיילה וצפריר אושפיז בלהבים.
"מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני חצי קווקזי-חצי פולני", הוא מספר. "כנראה שבגיל צעיר קל יותר לעכל את העובדה שיש לך שתי אמהות ושני אבות. לא שאלתי את עצמי למה דווקא עליי נגזר אורח חיים שונה משל ילדים אחרים מפני שלא הרגשתי שאני מסכן.
"אמי האומנת תמיד אמרה לי 'אל תשכח שיש לך עוד הורים בבאר שבע'"
"הורי האומנים הקפידו להסיע אותי למרכז קשר, לפגישות עם הורי הביולוגיים, ולא היה שום מתח בין שני זוגות ההורים. הביולוגיים הצטערו שאין באפשרותם להעניק לי חיים טובים, כמו אצל האומנים, ואילו איילה, אמי האומנת, תמיד אמרה לי 'אל תשכח שיש לך עוד הורים בבאר שבע'.
"אמי הביולוגית נפטרה כשהייתי בן 16. רק לה קראתי 'אמא'. אבא שלי עדיין בבאר שבע ואנחנו עדיין בקשר. בסרט נסעתי אליו עם החברה שלי. ברור שפחדתי מהמפגש הזה, אלה שני עולמות שונים, אבל היה נחמד".
השוני בהופעה החיצונית בינו לבין הוריו האומנים בלט לעין ועורר שאלות. "בבית הספר הראשון, בלהבים, הילדים הציקו לי בגלל שנראיתי חריג בנוף. כשהעבירו אותי לבית ספר בבאר שבע הקליטה הפכה ליותר קלה. אף פעם לא הצגתי את עצמי בתור 'אני איתן ואני ילד אומנה', אבל כשהכיתה שאלה עניתי על השאלות.
"הייתי ילד טוב ותלמיד גרוע, בגלל הפרעות קשב, נכנסתי רק לשיעורים שעניינו אותי כמו היסטוריה ואמנות, ולמדתי בדרך שלי. היה לי חשוב לסיים 12 שנות לימוד. בתעודת בגרות לא ראיתי מטרה מפני שידעתי שאוכל להשלים אותה אחרי הצבא".
"אחרי שאתחתן אקח ילד אומנה"
יום ההולדת ה-18 לא היווה עבורו נקודת ציון מיוחדת. "איילה הייתה מוטרדת, שמעתי אותה שואלת 'מה יקרה עם הילד?' אבל לי זה היה ברור מאליו שהם המשפחה שלי", מספר איתן, שמשרת ביחידה מיוחדת בתותחנים. "כיום הם גרים בגבעת שמואל וזה הבית שאליו אני חוזר מהצבא.
"במשך השנים ניסיתי להודות להם בכל מיני דרכים על מה שהם עשו למעני, זה הכי לא מובן מאליו. השקעתי בברכות לימי הולדת. התודה האמיתית תגיע בעוד כמה שנים, אחרי שאתחתן, כשאקח ילד אומנה. לדעתי, רק אני יודע מה ילד כזה מרגיש וצריך. אני רוצה להיות חלק מהאנשים הטובים שפותחים את הלב לילד שמחפש אהבה".
לצאת לעצמאות
מישל יצאה מבית הוריה האומנים עם גיוסה לצבא. "האמא האומנת שלי רצתה מאוד שאהפוך לעצמאית, היא ממש דחפה אותי לזה, אבל לא ממקום של 'את צריכה ללכת'. בהתחלה זה כאב לי, הייתי מעדיפה לצאת לעצמאות בעיתוי שבו אני בוחרת, אבל הסתדרתי.
"עברתי לדירת שותפות בירושלים, התחלתי לשרת כטכנאית בחיל האוויר, אחרי שנה וחודשיים עברתי למסלול של עתודה, למדתי כימיה באוניברסיטה העברית וכיום אני חיה עם הארוס שלי, שי, שהיכרתי בצבא. אנחנו גרים מעל הוריו שקיבלו אותי יפה, למרות שאני לא יהודייה".
הקשר עם הוריה האומנים לא נותק. "אמי האומנת ליוותה אותי לבית הקברות, כשהודיעו לי שאמי הביולוגית נפטרה. לאחרונה ביליתי בחופשה משפחתית, יחד איתם. לא היה לי נעים שהם משלמים עליי, אבל נהננו מאוד ביחד. דווקא עכשיו אני שוקלת לשנות את שם המשפחה שלי לגולן. הם אלה שילוו אותי לחופה, שאחריה אבקש לקבל ילד אומנה".
אושר יצא לעצמאות בגיל 18, "כשהרווחה הפסיקה לתמוך במשפחה האומנת", קיבל פטור מצה"ל ועובד כתומך תוכנה. "עד לקורונה נסעתי מדי פעם לקיבוץ, לגילי ומוטי שבמשך שנה וחצי היו אמא ואבא לילד שאף פעם לא חי עם אמא ואבא כמו שצריך", הוא מתנסח בזהירות, "אבל מאז הקורונה לא הייתי אצלם. היום אני מבולבל יותר מתמיד. אמי הביולוגית מבקשת שאחזור אליה ואני יודע שהסירוב שלי מאכזב אותה. המוזיקה נשארה המקלט והמפלט שלי, כמו בעבר".
גם אתה תרצה לפתוח את הלב לילד אומנה?
"לא. המשפחה שאקים תהיה חד מינית, ולא ארצה להעמיד אף ילד בחזית כפולה".
"לדעתי, זה מה שמבינים מצפייה שנייה בסרט", מעיר איתן. "זה לא סרט פרסומת שקורא להורים 'בואו לקחת ילד אומנה'. להיפך, הוא גורם להורים לחשוב האם הם באמת מסוגלים לכך".
לדברי יוני בוגט, מנכ״ל מכון סאמיט, המלווה כ-1,400 ילדים בסיכון ו-900 משפחות אומנה, ובהם גיבורי הסרט: ״האומנה היא ערך חברתי של הצלת ילדים על ידי כך שלוקחים אותם לבית חם ומגדלים אותם. הסרט מראה שגם נתינה וחסד הם מסע לא פשוט ומדגיש את ההתפתחות הרגשית ששלושת הבוגרים עוברים, לאו דווקא כסיפור מהאגדות. הדבר מאפשר להם להתפתח ולהשתלב בתוך החברה, וגם מקנה להם עצמאות רגשית ועצמאות נפשית.״
