אני בטוחה שאף אחד מאיתנו לא אמר לעצמו בתחילת החיים הבוגרים: "כשאתבגר, כשתהיה לי משפחה משלי, מה שהכי ארצה בעולם זה להרגיש כל הזמן כאילו אני במרוץ אין סופי. ארצה להרגיש שאני באיחור ברגע שעיניי נפתחות בבוקר, לקפוץ מהמיטה ולהתחיל לתקתק, לסדר, לארגן, להספיק כמה שיותר, ובסוף היום להישפך למיטה עם ההרגשה החמוצה שיכולתי לעשות יותר. ועוד משהו - המילים שהכי ארצה להגיד בבית לילדים, הן 'נו, יאללה'".
אבל זה מה שקורה להרבה מאיתנו, מדי יום, וכשמשהו מאפיין הרבה מאוד משפחות, זה אומר שזאת לא בעיה אישית של ניהול זמן. זאת לא בעיה של אדם כזה או אחר, אלא השתקפות של תקופה.
למה אנחנו חיים היום בכזה לחץ?
אנחנו חיים בעידן ה"גם וגם", אנחנו רוצים גם משפחה וגם קריירה, גם כושר וגם בידור, גם בריאות וגם הנאה. המשאלה המרכזית בתקופה זו היא: "לאכול את העוגה ולהישאר רזים". איך עושים את זה? על ידי האצה של ההתנהלות. הסטרס עוזר לנו להיות יותר יעילים, להידרך כדי להספיק לעשות את כל מה שאנחנו צריכים תוך פרק זמן קצר.
הרווח של הלחץ הוא ההספק: יצרנות, סיפוק, משמעות, הערכה, גאווה וכסף. אבל, אנחנו משלמים בפגיעה ברווחה, באיכות החיים, בבריאות. כשאנחנו מספיקים הרבה אנחנו פחות נוכחים ברגע, בחוויה ובדרך. אנחנו מכוונים לתוצאה, להישג. והכי גרוע, הלחץ גורם לנו להיות חסרי סבלנות, ענייניים וקצרים, וזה פוגע במערכות יחסים. הלחץ הוא ביטוי של סימן הכמות לפני האיכות. מספיקים לעשות הרבה דברים, אבל איכות החיים יורדת.
"כשאנחנו מספיקים הרבה אנחנו פחות נוכחים ברגע, בחוויה ובדרך"
חשוב לראות את הרווח. סטרס הוא המחיר ה"קטן" שאנחנו משלמים על משהו אדיר, שקשה לנו לוותר עליו. בגלל המחיר של הלחץ, הרבה אנשים מייחלים להוריד את רמות הסטרס בחייהם. אבל מה שהם רוצים באמת הוא להספיק להיות ולעשות את כל מה שחשוב להם, בנחת, אבל זה לא אפשרי.
קראו עוד:
לחץ הוא המחיר שאנחנו משלמים על הספק. נשארנו ערים עד מאוחר כדי לעשות עוד משהו, לבלות עם בן הזוג, לראות סדרה טובה או לענות לעוד מיילים לעבודה ולהספיק עוד כמה סידורים, ואז קשה לנו לקום בבוקר עם טווח זמן שהיה דרוש כדי להתארגן בנחת.
אנחנו קמים למשימה בלתי אפשרית. אף פעם לא הבנתי מה מעניין במשימות שנותנים למשתתפים בתוכנית הריאליטי "הישרדות". הרבה יותר מעניין זה לצפות בזוג (או הורה אחד) שמשימתו היא לצאת מהבית בזמן עם שלושה ילדים לאחר מילוי כל שגרות היום, מצוידים בכל הדרוש ליום לימודים ולהגיע לעבודה בזמן – ואת כל זה עליהם לעשות בלי להרים את הכל, לזרז, לנדנד ולכעוס.
כדי שתהיה נחת צריך לוותר על חלק מהעשייה. אי אפשר לעשות הכול בנחת. אז מה עושים?
1. תיעדוף: מארי קונדו היא סופרת יפנית שעוסקת בסדר. החזון שלה הוא "להביא אושר בעולם באמצעות סדר". אם אסכם את התורה שלה במשפט אחד אומר: כדי שהבית יהיה מסודר צריך לזרוק 90% ממה שיש בו היום.
מה אתם יכולים "לזרוק" כדי שיהיה יותר זמן, יותר שלווה, יותר נחת? אל תשאלו "כמה אני יכול להספיק היום?" אלא "מה הדבר האחד, שאם אעשה אותו, ייצור את ההבדל המשמעותי ביותר?". לעבור מהרבה לרק מה שהכי חשוב.
2. מטענים: דאגו לעצמכם והקפידו על שינה, אכילה, פעילות גופנית ובילוי.
3. אימון: לאמן את הילדים לתפקודי היום ובמיוחד הבוקר. מכיתה א' לאמן אותם להתעוררות באמצעות שעון מעורר, לסדר את המיטה ולחזור על שגרות יום יומיות כמו צחצוח שיניים וארגון תיק (אפשר גם לארגן אותו לפני השינה).
"אל תשאלו 'כמה אני יכול להספיק היום?' אלא 'מה הדבר האחד, שאם אעשה אותו, ייצור את ההבדל המשמעותי ביותר?'"
4. שיחת משפחתית: כל יום בארוחת ערב אפשר לקיים ישיבה שבה משתפים, מתייעצים ומבקשים עזרה. דברו על מה לא עובד ותבקשו רעיונות מהילדים כיצד ניתן לשכלל את ההתארגנות, עד ליצירת שגרה יעילה ונעימה.
5. התקדמות הדרגתית: לשפר את הקיום השגרות מיום ליום עד להשגת המטרה הרצויה.
6. תיעזרו בארגון הסביבה: תבחרו מוזיקת רקע שתומכת במשימה, קצב בבוקר, רוגע בלילה, אור חזק בבוקר, עמעום האורות בערב.
7. בקשת עזרה: להיעזר בכל מי שאפשר, כולל הילדים.
8. לוותר: לבחור בחירות של רוגע על בחירות של הספק.
הכותבת היא מנחת הורים בכירה, מייסדת ביה"ס לפסיכותרפיה במכון אדלר ומרצה בכירה בו, מחברת הספר "לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים"
