הרצון הבסיסי ביותר שלנו כהורים הוא לראות את הילדים שלנו מאושרים. לאושר אין הגדרה אחת אבל באופן כללי אנחנו שואפים לראות מול עינינו ילד מרוצה, שמח ומצליח, ואם אפשר גם שהכול ילך לו בקלות. אבל בחיים כמו בחיים, הילדים נתקלים מדי פעם בבעיות ובקשיים מסוגים שונים ואנחנו נדרשים להחליט אם וכיצד לעזור להם לפתור את הבעיה. האתגרים הנוגעים לילדים יכולים להיות בתחומים לימודיים, חברתיים, התנהגותיים, הם יכולים להיות אישיים או לערב אנשים אחרים וכמובן להיות בדרגות חומרה שונות.
פעמים רבות הנטייה הטבעית שלנו היא להגיב באחת משתי דרכים: דרך אחת היא להדחיק, לדחות את התגובה או אפילו להתעלם בתקווה שהבעיה תיפתר מעצמה, ומנגד התגובה השנייה היא להילחץ ולהתחיל לפעול בכל הכיוונים, למשל לרוץ למומחים רבים בו זמנית, לשלוח את הילד לכל טיפול ושיטה אפשרית, להתערב ולפעול במקום הילד או במקביל לו מול צוות חינוכי, הורים אחרים או אפילו מול ילדים בסביבתו של ילדנו.
קיימים מקרים שבהם התערבות מיידית אכן דרושה וחשובה, למשל בכל מקרה של התעללות ברורה בילדים או בעיות בריאות דחופות, אולם כאשר לא מדובר במקרים כאלה, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות כאשר נוצרת בעיה הקשורה לילד הוא לעצור לרגע, לנשום עמוק ולנתח את הבעיה.
האם הילד או הילדה סובלים?
הכלל הראשון שצריך להנחות אותנו אם וכיצד לפעול הוא לבדוק האם הילד שלנו סובל מהמצב. לדוגמה ילד שנמצא בכיתה שבה מסיבה כלשהי אין לו חברים, באופן קבוע הוא אינו מוזמן למסיבות ולמפגשים או ילד שחווה קשיים לימודיים מהותיים וחריגים, לא מצליח להסתגל למסגרת לאורך זמן, וכתוצאה מהמצב הוא מתלונן על קושי, עצוב או מסוגר. במקרים כאלו אנחנו צריכים להחליט על דרכי פעולה, בשיתוף של הילד ובהתייעצות עימו.
ילדים יודעים לקבל החלטות אם רק נאפשר להם ונקשיב. הערך המוסף משיתוף הילד הוא גדול מאוד, גם למידה והתנסות של הילד בפתרון בעיות, פיתוח תחושת מסוגלות וגם ההבנה שלדעה שלו יש ערך בדיוק כמו זה של כל אדם אחר ללא תלות בגיל. לילדים יש רעיונות נהדרים וגם הבנה של מה טוב להם ואת היכולות האלה חשוב לשמר.
לכל בעיה יש פתרון
לעומת מצבים אלה, קורה שאנחנו רואים שלילד שלנו אין חברים רבים או שהוא מתקשה בלימודים אבל זה לא מהווה מכשול בעיניו, הוא יודע להסתדר עם זה ולפעמים אף מעדיף תקשורת כזאת עם אחרים ורק בתפיסה האישית שלנו המצב לא תקין לעיתים בגלל דברים שאנחנו חווינו או בגלל מוסכמות חברתיות. במקרים כאלה אנחנו יכולים לברר בעדינות עם הילד מה הוא מרגיש ולהעביר לו את המסר שאנחנו כאן בשבילו ומוכנים תמיד לעזור לו אם יצטרך, וזאת מבלי לשדר לו שמדובר במצוקה או בבעיה מהותית בענינו.
הכלל השני והחשוב מכל מנחה אותי תמיד בחיים ואני חוזרת עליו באוזניי ילדיי כשהם נתקלים באתגרים – לכל בעיה יש פתרון! האמירה הזאת מרגיעה ובעיקר מוכחת לנוכח אינספור הבעיות שאנשים פתרו בחיי היום יום שלהם. כאשר נוצרת בעיה זה המקום לחשיבה יצירתית, להעלות את כל הפתרונות האפשריים ולבחור את זה שנראה לנו כמתאים ביותר.
קראו עוד:
בן הדוד הקרוב של האמונה במציאת פתרון הוא – לא לפחד משינויים. פעמים רבות במהלך השנים יעצתי להורים להחליף לילדם מסגרת, בבחינת משנה מקום משנה מזל. הורים נוטים לתפוס את השינוי כמאיים חברתית או לימודית ואף ריגשית על הילד אולם ברב המקרים זה אינו המצב.
כאשר מוצו רוב האפשרויות במסגרת קיימת ולילד לא טוב, כדאי לשקול החלפת מסגרת ופתיחת דף חדש. ילדים מוצאים חברים חדשים ואף מתנהגים בעצמם אחרת כשהם נמצאים בסביבה שונה. הם יכולים לבנות מעגל חברים מתאים יותר, להצליח בלימודים במקום שבו התקשו בעבר, למצוא תחומי עניין חדשים ובעיקר לשפר את ההרגשה האישית שלהם ולפרוח במקום חדש.
"כמו בכל דבר בחיים צריך לשאוף לאיזונים. לא להתערב יותר מדי וגם לא להזניח בעיות, לא להגביל בגלל הפחדים האישיים שלנו אבל גם לא לתת חופש מוחלט ללא כל בקרה או גבולות"
גם אנחנו לא רוצים להישאר במקום עבודה שרע לנו בו, לא בכל מסגרת אנחנו מרגישים בנוח ולא כל תחום או סגנון מתאים לנו וכך גם הילדים. הייתי עדה למספר רב של שינויים שילדים ביצעו שקידמו אותם ואת היכולות שלהם - ילדים שעברו למסגרת חדשה שמתאימה להם, בין אם זו מסגרת יחודית לבעלי לקויות למידה מורכבות או ילדים שקפצו כיתה, ילדים שעברו לחינוך דמוקרטי וילדים שעברו ממנו למסגרת מובנית יותר וגם ילדים שלא היו להם חברים עברו לבית ספר אחר ורכשו חברים. בכל המקרים השינוי הביא לתחושה של הזדמנויות חדשות ויכולת להשפיע ולשפר את המצב האישי.
ישנם מצבים שבהם הילד מבקש לעבור למסגרת אחרת וההורים חוששים או שהילד לא מודע לאפשרויות הקיימות מפאת גילו וחוסר נסיונו. כאן המקום של ההורים לשוחח ולהבין מהילד מה יעשה לו טוב ולשדר שלכל בעיה תמצאו ביחד פתרון. ההורים יכולים גם להציע לילד עזרה לימודית חיצונית או לארח בבית חברים בכיף, אבל העיקרון הוא שהילד צריך לרצות ולהסכים.
הכלל השלישי הוא לבחון האם הילד יכול להתמודד עם הבעיה לבדו או שנדרשת התערבות שלנו. גם אני כאמא חשה לפעמים צורך להתערב בכל מיני מקרים כדי לעזור לאחד מילדיי, וברוב המקרים הילדים שלי אומרים שאין צורך והם יסתדרו לבד, גם אם זה מול אדם מבוגר מהצוות החינוכי שאז לכאורה הכוחות אינם שקולים. למדתי לעצור ולתת להם לסדר את העניין כשאני מתייקת בראשי את הנושא למעקב מרחוק שלי. במרבית המקרים אכן הילדים נקטו פעולה, שוחחו והשמיעו את דעתם ותחושותיהם ופתרו את הבעיה, וגם אם נשארתי מדי פעם בתחושה שהייתי פותרת אותה אחרת, הרי שזה לא רלוונטי להם.
כשנולד תינוק ההורים ממוקדים בו סביב השעון מכיוון שהוא אינו מסוגל לדאוג לבד לכל צרכיו. כאשר ההתמקדות הזו לא משנה צורה עם השנים נוצרת "הורות הליקופטר", שבה ההורה חג כל הזמן סביב הילד, מתערב, מגן עליו יתר על המידה, מנסה למנוע ממנו התמודדויות וכשלונות ומפעיל שליטת יתר על סביבתו של הילד ופעולותיו. המצב הזה יותר פוגע ביכולותיו של הילד מאשר תורם להן.
כמו בכל דבר בחיים צריך לשאוף לאיזונים. לא להתערב יותר מדי וגם לא להזניח בעיות, לא להגביל בגלל הפחדים האישיים שלנו אבל גם לא לתת חופש מוחלט ללא כל בקרה או גבולות. אנחנו יכולים לבחון את התפיסה שלנו מחדש, לבדוק מה עובד ומה לא, להתאים את הפעולות והתגובות שלנו לצרכי הילד הספציפי ולשתף אותם בתהליכי קבלת ההחלטות, כולם יצאו נשכרים מכך.
הכותבת היא מומחית בחינוך ומצויינות, יועצת להורים ומרצה.
