הורים רבים רוצים להיות החברים הכי טובים של המתבגרים שלהם. ברמה הרגשית, אני יכול להבין ולהתחבר לרצון הזה. הרי מה יותר כיף וממלא מזה שהילדים רואים אותנו כ"בסטיז" שלהם? השאלה היא האם החברות הזו נכונה עבורם? מה ההבדל בין להיות מבוגר משמעותי לבין לשמש כחבר טוב? והכי חשוב - מה הם באמת צריכים מאיתנו?
הם צריכים אתכם כהורים - בוודאות
נכון שהמתבגרים עושים הכול כדי להראות לכם שהם לא צריכים אתכם, אבל אל תטעו. הם צריכים אתכם עכשיו יותר ממה שנדמה לכם, יותר ממה שנדמה להם ובטח יותר ממה שהם מסוגלים להראות לכם, בהנחה שאתם לא "קוראים בגלגולי עיניים".
המתבגרים שלכם עוברים את אחת התקופות הסוערות בחייהם, והם זקוקים לכם כאי של ודאות בתוך הים הזה או כקיר חזק ויציב שהם יכולים להישען עליו בביטחון. מתבגר שגדל בבית שבו ההורים ויתרו על הצבת גבולות אולי יסתובב בתחושת אופוריה וירגיש כל יכול למשך תקופה מסוימת, אך הוא גם ירגיש שאין מי שיגן עליו, והמחיר שהוא ישלם על כך יהיה כבד מאוד.
אחרי שהבנו שהמתבגרים זקוקים לכם כדמות שאפשר לסמוך עליה, אל תתבלבלו לרגע בין "בניית אמון" ל"סחבקיות". זכרו שהמטרה היא להגיע למצב שהם יכבדו את הסמכות שלכם, ולאו דווקא שיחבבו אתכם במקסימום. כן, בהחלט יש כאן לפעמים מחיר, של להיות הדמות שאומרת לא ושמה גבולות, אבל זה בדיוק המקום בו כהורים יש לכם את הניסיון והפרספקטיבה, שלחברים בני גילם עדיין אין אפשרות לתת להם.
הקשר שלנו עם הילדים הוא לא שוויוני, בניגוד לקשר שלהם עם בני גילם, והוא גם לא אמור להיות כזה
שיח פתוח, אמפתי ואותנטי, יקרב אתכם אל המתבגרים ויאפשר להם להרגיש שאתם מקשיבים להם, מבינים אותם ולא שיפוטיים. זהו מרכיב עיקרי וחיוני בתקשורת יעילה, בכל מערכת יחסים ובמיוחד בקשר בין הורה לילד.
קראו עוד:
עם זאת, חשוב להבין שהקשר שלנו עם הילדים הוא לא שוויוני, בניגוד לקשר שלהם עם בני גילם, והוא גם לא אמור להיות כזה. לכן, חשוב מאוד שהם יבינו מי ההורה ומי הילד, ובשביל שזה יקרה עלינו לדעת להציב בשיח איתם גבולות מסוימים, שמהווים בסיס חיוני לתחושת הבטחון שלהם. אז איך עושים את זה? קבלו כמה עשה ו"אל תעשה":
אמפתיה - כן, דיבור לא מכבד – לא
המתבגרים משתפים אתכם בקשיים שהם חווים מול המורים? זאת הזדמנות מעולה לשיח שאפשר ללמוד ממנו הרבה. רק שימו לב שלשמוע תסכולים ולגלות אמפטיה לרגשות ולחוויות – זה מצוין. אבל לרכל יחד על המורה זה ממש לא לעניין, כי ברגע שאתם "נותנים" אישור לדיבור לא מכבד על מורה (שכן, דוד או כל אחד אחר) איך אפשר לצפות שהם יכבדו את אותה הדמות בהמשך?
לשתף - כן, לפרוק – לא
לשתף בכך שאתם עצובים, פגועים ואף לבכות לידם - זה בסדר גמור. הורים לא צריכים להציג מצג שווא, שהם "עשויים מברזל", ועל אחת כמה וכמה כשהילדים גילו רגישות, יצאו מתוך עצמם והבחינו בקושי שלכם. יתרה מזאת - חשוב להדגים לילדים שאנחנו חווים את כל מנעד הרגשות, ולא רק השמחים, כדי שידעו להכיר, לתרגל ולהתמודד איתם במערכות יחסים עתידיות, וכמובן, במערכת היחסים אתכם.
מתי עוברים את הגבול? כאשר השיתוף הוא נטו בשביל שתוכלו לפרוק, לקבל אמפתיה ויחס, או חלילה לגייס את הילד כנגד הדמות שפגעה בכם. זקוקים לאוזן קשבת? יש לכם חברים בשביל זה.
לשקף את המציאות - כן, להדאיג - לא
עוד דוגמה רלוונטית מאוד ממציאות הקורונה היא שיח על המצב הכלכלי והצורך לצמצם בהוצאות. זהו שיח חשוב שעוזר לילד להבין את המציאות כפי שהיא, ללמוד לחיות במסגרת תקציב ולהרגיש חלק מהבית.
מתי זה עובר את הגבול? כשהשיחה מתמקדת בדאגות שלכם במקום באיך אתם מצפים מהילד לתרום את חלקו. זכרו שאתם לא מחפשים שותף לחרדות ולקשיים, אלא התחשבות, הבנה והכנה לאתגרי החיים.
הם צריכים שתתנו להם להיות עצמם
המטרה העיקרית של גיל ההתבגרות היא לאפשר למתבגרים לגבש לעצמם זהות עצמית משלהם, הנפרדת מכם. כחלק מכך הם לא תמיד ישתפו אתכם בכל מה שעובר עליהם, ואתם כנראה לא תמיד תאהבו את כל החברים שהם יביאו הביתה, וגם לא על הערכים שבהם יבחרו להאמין.
השלב הזה הוא לא פשוט לאף צד, אבל זה לא נותן לכם את הפריבילגיה להיעלב או להרגיש נטושים מבחירות שלהם שאולי מתפרשות בעינכם כביקורת על החינוך שלכם ועל מי שאתם. הילדים שלכם הם אנשים אחרים מכם, עם טעם אישי ודעות מתעצבות משלהם, וזה שהם לא מסכימים אתכם, ולפעמים אולי אפילו בהפגנתיות יתרה, זו לא רק זכותם, בגיל הזה - זו אפילו חובתם.
הורות זה תפקיד סופר משמעותי ומשפיע, אין אף אחד אחר שיעשה את זה במקומכם, ורוב הסיכויים שיום אחד אפילו הם יבינו את זה, ועם קצת מזל גם יעריכו.
