בשיתוף תלמה
(צילום: ירון שרון)
אתם בעיצומו של משחק כדורגל מסעיר בפלייסטיישן. מסרתם בלהטוטנות את הכדור מההגנה לקשרים, הוא מתקרב אל רחבת היריב, החלוצים מחפשים את נקודת הפריצה אל עבר השער, אך פתאום, שניות לפני הבעיטה הגדולה שתכניס את הכדור לרשת שמולכם ותהפוך אתכם לרגע למסי החדש, היריב שמולכם מבצע חטיפה מפתיעה, יוצא להתקפת נגד מהירה ומסיים אותה בשער. זהו, המשחק שלכם נראה אבוד.
המוני ילדים, בני נוער ומבוגרים מכירים את הסיטואציה הזאת מאין ספור שעות משחק בפלייסטיישן שלהם. אך תארו לכם מצב שבו השחקן היריב, זה שמכניע אתכם די בקלות, לא רואה בכלל את המסך. כן, השחקן שמולכם עיוור.
אומרים שאין גבול לרצון האנושי, ושאם יש רצון – יש דרך. כך, גם עיוור יוכל לשחק כדורגל בפליסטיישן ולנצח. אחד מאותם אנשים שמביא את תפיסת החיים הזו לקצה הוא בן זלינגר בן ה־15 ממודיעין, נער עיוור כמעט לחלוטין, שלא נותן לבעיה הזאת לפגוע באורח החיים הספורטיבי שלו ובתוכניותיו לעתיד. "נולדתי עם מגבלה קשה בראייה ובמשך השנים הרכבתי משקפיים עם מספר מאוד גבוה", הוא מספר, "לצערי, בגיל תשע הראייה שלי הוסיפה להידרדר עקב ניוון של הרשתית, ותוך שלוש שנים הפכתי לעיוור כמעט לחלוטין".
ציפית לזה או שזה נחת עליך בהפתעה?
"זה לא היה מאוד מפתיע. הוריי ואני היינו מודעים לכך שהראייה שלי תידרדר בשלב מסוים ולכן כבר כילד קטן רשמו אותי לגן השייך לעמותת אלי"ע, שהוא גן לילדים לקויי ראייה. בגן הזה נתנו לי את הדחיפה הראשונית להצליח ולהאמין בעצמי. לימדו אותי לשחות, הכירו לי את עולם הספורט ונתנו לי כישורי חיים בסיסיים שמלווים אותי עד היום. לאחר המסגרת הזו המשכתי במוסדות חינוך רגילים, למדתי לקרוא כתב ברייל וכיום אני לומד בתיכון רגיל במודיעין".
בבית הספר היסודי הוא חווה קשיים לא מעטים, שנבעו מחוסר יכולתם של ילדים בגילאים הנמוכים לקבל את השונה מהם. "בתקופת בית הספר היסודי חוויתי בידוד חברתי", הוא משחזר בכאב. "הילדים לא ידעו איך לקבל מישהו כמוני ולא רצו לשתף אותי במשחקים שלהם. למזלי התקופה הזו עברה עם המעבר לחטיבת הביניים ולתיכון שבו אני לומד כיום. כבר מקבלים אותי יותר ויש לי חברים בני גילי. בפן הלימודי, יש לי סייעת שחוזרת איתי על החומר ואת המבחנים אני עושה בהתאמה למצבי, בעל פה".
אחת הדרכים של בן לחיות חיים של אדם רגיל הייתה עיסוק פעיל בספורט מגיל מאוד צעיר. "כבר כפעוט בן שלוש התחלתי להיכנס לעולם הספורט", הוא אומר, "זה התחיל בשחייה בגיל מאוד מוקדם והמשיך, ככל שגדלתי, לסנפלינג, טיפוס על קירות, כדור שער, אופניים וריצה".
איך אתה מבצע את כל הדברים האלו כשאתה לא רואה כמעט כלום?
"יש דברים שאני יכול לעשות באמצעות שאר החושים שלי כמו סנפלינג או טיפוס. על אופניים אני רוכב יחד עם אבא שלי באופני טנדם זוגיים. וריצה, שהיא דבר אהוב עליי, אני עושה לרוב עם חברים. הריצה והספורט בכלל גורמים לי להיות בכושר וזה מעניק לי ביטחון עצמי. גם חשוב לי להיראות טוב וזה כמובן תורם".
ומה בנוגע לפעילות עם חברים?
"אני נפגש עם חברים ואנחנו משחקים יחד בפלייסטיישן".
אבל איך?
אני יודע לשחק לפי השמיעה והרטט של השלט", הוא צוחק, "מעבר לזה אני והחברים הולכים לאכול פיצה ביחד ואפילו לראות סרטים".
עד גיל תשע ראית במידה מסוימת. לאילו דברים אתה הכי מתגעגע?
"לדברים הפשוטים, כמו סתם ללכת ללא אביזר כלשהו, לנסוע על אופניים לבדי או לרכב על סקייטבורד. אני יודע שמצב הראייה שלי הוא בלתי הפיך ולכן אני מקפיד להיות בכושר. החלום הגדול שלי הוא להיות קרבי בצה"ל. אני יודע שזה כנראה לא יקרה אבל כן אשמח להתנדב לצה"ל כשאגיע לגיל המתאים".
אחד החברים הטובים של בן הוא עידו דנו, שלומד איתו באותה שכבה בתיכון. עידו הוא גם אחד הפרטנרים הקבועים שלו לריצות המשותפות, שמגיעות למרחקים של 3־4 קילומטרים. "ההיכרות ביני לבין בן התחילה כשהוא שאל אותי אם אני רוצה לרוץ איתו יחד, ואני הסכמתי ברצון. מאז הכרתי אותו יותר לעומק והפכנו לחברים טובים. אנחנו כמובן עדיין מתאמנים יחד בריצה", הוא מספר.
איך זה עובד טכנית, אתה לא מפחד שתיתקלו אחד בשני?
"אנחנו מחוברים בידיים עם גומי מיוחד ורצים במרחק קצר אחד מהשני. התפקיד שלי הוא בעצם להיות העיניים שלו ולהזהיר אותו ממכשולים בדרך. האתגר הוא להישאר בקצב אחיד לאורך כל הריצה אבל יש בינינו חיבור טוב אז אנחנו מצליחים. אפילו התכוננו לתחרויות ריצה משותפות אבל הן לא התקיימו בסוף בגלל משבר הקורונה. מעבר לריצה, הלכנו פעם ביחד לקיר טיפוס ואנחנו משחקים ביחד משחקי מחשב. תמיד מדהים אותי שהוא מצליח לשחק למרות שהוא לא רואה".
מה למדת על בן לאורך השנים?
"שהראייה שלו פחות טובה משל אנשים רגילים, אבל החושים האחרים שלו חדים מאוד. חוש השמיעה שלו, למשל, פשוט מטורף. אני יכול לדבר איתו בטלפון ותוך כדי הוא ישאל אותי על קולות שהוא מצליח לשמוע ברקע, למשל של סירים מתבשלים. זה הזוי".
הנוכחות של בן בחייו גם תורמת לעיצובו. "מדרך החיים של בן למדתי שגם אם יש לך לקות או מגבלה כלשהי, זה לא אומר שלא תצליח להגשים את החלומות שלך. בן אדם צריך להציב לעצמו מטרה ואז הוא מוצא את הדרך להגיע אליה. רק השמיים הם הגבול", מסכם עידו.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
