"אמא, כל הבגדים קטנים עליי", היא אומרת לך, והלב שלך מתכווץ. אחרי חודשים של ישיבה מול מסכי הזום ושינוי בכל אורח החיים, עלייה במשקל היא תוצאה הגיונית למצב בלתי הגיוני.
ילדים עולים במשקל כחלק מהגדילה שלהם, ויש תקופות שהעלייה ניכרת יותר. במקרים רבים זה מפעיל כפתור אזעקה סמוי אצלנו ההורים, כי כולנו מתוכנתים על אידאל הרזון ואנחנו לא שונים מילדינו בענייני דימוי גוף.
יהיה מתחסד ואטום להניח שאצלנו האימהות, נשים בעולם המערבי, נושא הרזון והאכילה פתור ורציונלי, ואנחנו אמורות להגיב לעלייה במשקל אצל ילדינו בשלוות נפש. גם האבות כמובן לא נותרים אדישים. אבל ההחלטה האם וכיצד להתייחס להשמנה תלויה בהורים ובילדים, ואין אמת מוחלטת. אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת על השמנה ואכילה, רגשית בעיקר, וגם כלי שלרוב לא מכירים בהשפעה שלו – בגדים.
עלייה במשקל מתרחשת כחלק מתהליך התבגרות טבעי לגמרי, וילדים וילדות שונים זה מזה במבני הגוף שלהם. עם זאת, כשהעלייה במשקל נובעת מאכילה רגשית בעיקר, אנחנו ההורים יכולים לעזור.
כשהילדה אומרת "כל הבגדים קטנים עליי", התשובה האמפתית ביותר תהיה "טוב שאת אומרת לי. זה ודאי לא נעים לך. בואי נלך להשיג לך אחרים"
אכילה רגשית אינה מונעת מרעב פיזי אלא מרגשות, מחשבות ותחושות גוף שהילדים שלנו מגיבים אליהם באכילה. במקרים אלה כדאי לשאול, למה הילד/ה שלי באמת רעב/ה? אם הילדה שלי הייתה יכולה לדבר במקום להמשיך לאכול, למרות שאכלה כבר ארוחה מלאה ויותר, מה הייתה אומרת לי?
לילדים שלנו יש צרכים רגשיים עמוקים ושונים שאיננו יכולים או אמורים למלא במלואם, אבל הנוכחות האמפתית שלנו יכולה להיות להם סוג של מזון רגשי. הפסיכותרפיסט רוני מיזליש, חוקר אכילה רגשית, מציע שאכילה רגשית היא ביטוי לצרכים של אמפתיה וקשר.
קראו עוד:
אנשים מפצים את עצמם באוכל על צרכים של אהבה. וזה בדיוק העניין, את ההשמנה של הילדים שלנו אנחנו לא יכולים פשוט "לפתור", ולעתים לנו עצמנו קשה "לעכל" אותה, על רקע ענייני האכילה והגוף שלנו. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לתמוך בהם, להעניק להם אמפתיה. כלי קונקרטי לעשות זאת נמצא ממש בהישג יד, בארון הבגדים.
התפקיד הזה שלנו, "האם המלבישה", אף פעם לא מקבל את המקום הראוי לו. כמה אחריות ומשמעות יש לשיח על בגדים בבית, כמה הילדים שלנו לומדים על הגוף שלהם והמראה החיצוני שלהם מאיך שאנחנו מדברות איתם על החולצה החדשה או זו הקטנה שצריך להחליף.
הדיבור על בגדים כולל דיאלוג על הגוף וגם על העלייה במשקל. כשהילדה אומרת "כל הבגדים קטנים עליי", התשובה האמפתית ביותר תהיה "טוב שאת אומרת לי. זה ודאי לא נעים לך. בואי נלך להשיג לך אחרים". ולא סתם בגדים אחרים, אלא כאלה שהיא תרגיש בהם טוב כפי שהיא. חשוב שלא תהיה שם בושה, ולא אשמה. אלה בדיוק התבלינים לחיזוק אכילה רגשית, פגיעה בדימוי גוף, ונזקים ארוכי טווח אחרים.
לאחרונה עבדתי עם אמא שראתה את הבת שלה הולכת ועולה במשקל במשך החודשים האחרונים. "את הקורונה היא התחילה שמנמנה וסיימה הרבה יותר. כל הבגדים צמודים עליה וזה מקפיץ אותי" אמרה.
יכולתי לחוש בכאב שלה, בהזדהות, בתסכול. גם היא מתמודדת עם ענייני דימוי גוף כל חייה. היא מתוסכלת שגם הבת שלה בסיפור דומה, ולפעמים נראה לה שהיא פשוט לא יודעת איך להגיב "נכון". האם להתעלם? האם להעיר שהבגדים צמודים מדי? היא הכי רוצה "לפתור" את זה. אבל היא יודעת שזה מורכב.
הצעתי לה להשתמש בבגדים ככלי להתמודדות, עבור שתיהן. הצעתי שתנחה את הבת שלה, שבכל פעם שהיא מגלה בגד שקטן עליה או לא נוח, תוציא אותו באופן מיידי ובלי התלבטויות מהארון. הצעתי לה שתזמין את הבת שלה לסדר את הארון יחד, להוציא את כל הבגדים שאינם מתאימים.
השיח ביניהן סביב הסידור הזה הכי חשוב. שם טמון גרעין הקשר והזדמנות פז לעזור, עם אמפתיה. בגדים הם כלי לעטוף, לטפל ולשמח את הילדים שלנו. הם לא כלי להערכת משקל הגוף שלהם או פריטים שמסמלים בעיה.
המנטרה צריכה להיות: בגד שלא מתאים - פשוט לא מתאים, ואנחנו עוברות הלאה למה שכן. משפטים כמו "החולצה צמודה לך בבטן" או "זה נראה לא טוב", מבטים של רחמים או תסכול, רק מגבירים קושי.
בגדים הם כלי לעטוף, לטפל ולשמח את הילדים שלנו. הם לא כלי להערכת משקל הגוף שלהם או פריטים שמסמלים בעיה
אמפתיה היא להיכנס לנעליהם, ולהבין את הקושי, מבלי להזדהות איתו לגמרי. במקום להתבאס איתם ולדבר על מה לא מתאים, צריך להדגיש מה כן. להשאיר את החרדות מחוץ לחדר, וגם את ענייני המשקל שלנו עצמנו, כי הנה יש לנו פה כלי ממשי שיכול לעזור לנו להיות שם עבורם.
האמפתיה מצידנו ההורים טמונה בהבנה, במילים, במבטים, וכן, בקנייה של בגדים חדשים במידות הנכונות. אין לי מילים לתאר כמה בגדים טובים במידה נכונה יכולים לעזור לילדים שלנו לקבל את עצמם ואת שינויי גופם, ולהרגיע את המתח.
הסביבה והאינסטגרם יעשו את שלהם, אבל לנו כהורים יש מרחבי השפעה. בגדים הם מרחב השפעה גם בבית וגם מחוצה לו. כי כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו לעולם בבגדים שמכבדים אותם ואת הגוף שלהם, אנחנו עוטפים אותם בשכבת הגנה.
