בעודי נאבקת להפוך לאמא, אמא שלי נאבקה בחיים .כשרצתי אחרי עוללי היא שכבה מתחת לאדמה .נזרקתי למים העמוקים עם המצופים שהיא הספיקה להעניק לי רגע לפני. אם יחידנית ללא אם.
כשהחלה המדינה להיסגר ונאלצנו להתרחק ממשפחתנו, הייתי קרת רוח. יש לי אבא נפלא שהוא חלק מהחיים של הילד אבל אסור. והוא כאן האבא שלי ואם אני רוצה, אני יכולה לשיר לו מתחת למרפסת, לצאת במחולות עם הילד במרחק 200 מטר ולזום בכל פעם כשאני מתגעגעת.
והעולל, שהיום בן תשע, הבין שאסור. אסור לצאת החוצה, אסור ללכת לבית הספר, אסור להיפגש עם המשפחה, אסור לעשות סדר ביחד, אסור. מותר לחבק אחד את השנייה. נתלים ונפרדים, מנשקים ורבים, הוא ואני. הילד הבין שסדרי עולם משתנים.
חודשיים אחר כך הסגר הלך וחנק . הכריח את הקפסולה של שנינו להסתגל למצב החדש, קור הרוח שעטף אותי החל להתפוגג. אם היה אפשר לאטום חלונות, להרחיק לילה מיום ויום מלילה הייתי אוספת קרטוני חיים. להרחיק את החולי והפחד שכבר דפקו אצלנו בדלת.
ובעודי מנסה לבנות חיים בתוך הבית, הילד הפך נער, מנהל שיחות ומלחמות בתוך המחשב, מסתובב בבית עם אוזניה כמו אחרון הברוקרים. מדי פעם קיבלתי את הזכות לגשת למערכות הטכנולוגיות ולכתוב מילה או שתיים, ובקושי את המילה רציתי.
קראו עוד:
אני כותבת. זו העבודה שלי, המקצוע שלי, וביום אחד החיים כמו שהכרתי הפסיקו. בוטלו ההרצאות בפני התלמידים בבתי הספר, הוקפאו כל הפרויקטים שהיו לי, לא נחה עליי ההשראה ולא המנוחה.
קשה לכתוב כשיש מלחמה. כל זום וזום היה טרחני בעיני. יותר מדי שאלות מיותרות הפריעו לי בראש -האם עליי להתלבש לכבוד האירוע? להישאר בפיג'מה? כמה מוזמנים יגיעו למאורע ועם כמה ריבועים עליי להתמודד? וכל זה בשביל פגישות מתחת לפוך.
ואמרו שזה גל ראשון ותכף ננצח, נמגר בקיץ ובשרב, המחלה תהיה כרונית ונלמד לחיות איתה. ולמודת כרוניות אנוכי. ידעתי שהמחלה הזאת רק שולחת את גרורותיה.
הפחד נותר
כי גם שניתן האות לרוץ ולפגוש נותר הפחד. אני האחראית מהרגע שבחרתי להפוך לאם יחידנית. אני האחראית על האוכל, הבגדים, החינוך והבריאות. אני המחליטה בשאלה הדרמטית אם לשלוח אותו לבית הספר, אם לסמוך על מערכת הבריאות שיודעת מה היא משרטטת בשקפים או להמשיך לבודד אותנו.
ובחיי שיש לי כתפיים חזקות אבל גם הן התחילו להיסדק. בעוד הילד רץ בשמחה לחבריו לכיתה אני חישבתי סיכויים. סיכויים שיידבק, ידביק, סיכויים שהמשק יחזור לפעילות וגם אני, הסיכוי שטעיתי, הסיכויים שהברקת וסיכויים שהפחדים והחרדות ינצחו כל נגיף.
בעוד ראשי המדינה הלכו לישון, אני הפסקתי לישון. אם היה נדמה שמתחיל להיות טוב, אנחנו חוזרים אחורה, אם הספקנו לחבק מעט גם זה יילקח, אם ראינו את המשפחה במרחק נשימה, כבר אי אפשר לנשום גם עם המסכה.
התמיכה המשפחתית שחזרה בפירורים כנראה תתפזר לכל הרוחות. ולכי תסבירי לילד שאת מה שקיבל אולי אצטרך לקחת ממנו, שלא בטוח שישחק בפארק עוד מעט ולא ברור אם יהיה בית ספר לחופש הלא חופש הגדול הזה ושיש סיכוי שיבלה בעיקר בבית. רק איתי.
ואני מכנסת את עצמי בכל יום כדי להחליט, בוחרת לסמוך על התחושות שלי, להקשיב לחדשות ולהוראות אבל להבין שגם הם לא יודעים. יש לי משפחה נפלאה והם כאן, גם אם הם רק במרחק שיחה. אני אף פעם לא לבד. אני מברכת על היש, על המקרר המלא, היכולת לשרוד בתקופות לא פשוטות, על האצבעות שיודעות לכתוב גם כשקשה.
לחיות עם מציאות אחרת
כי כבר למדתי. למדתי לחיות עם מציאות אחרת, מציאות שבה כבר שש שנים אני נושמת בלי החצי השני שלי, אני יודעת שלומדים לקבל את השגרה כמו שהיא ולהתאים את עצמך אליה. זה טבע האדם. זה הטבע שלי. מתחילים לשכוח שפעם היה יותר טוב, שהיה ברור שאבא שלי מגיע לכאן לקחת את הילד, שאני מחבקת את האחים והאחיינים שלי, שפעם מרפקים היו אזור בגוף שבעיקר נתקע בדלתות.
ויש רגעים יפים והם נשמרים בקפידה ונארזים בעדינות שמה ישברו. כשאני מתראיינת לעוד אחת מהקוראות שלי, כשהן מחכות לספר הבא שלי, כשאני כותבת וזה נהיה טבעי ורגיל. וכשהסביר לי הילד שלי שלפעמים בוכים אבל אחר כך צוחקים, אני יודעת שיש סיכוי שאני עושה משהו נכון .
