ההורים שלהם התגרשו ומצאו זוגיות חדשה שבעקבותיה הם הכירו ילדים פישהפכו להיות סוג של אחים שלהם. האם באמת מרגישים קרבה של משפחה? ומה עושים כשיש קנאה? אחרי שעברו כמה שנים טובות, ה"ילדים" מספרים לנו איך הרגישו במשפחה המשולבת שנוצרה.
"את מושיק הכרתי כשהיה בן שבע ואני בת עשר. הוא היה בדיוק בגיל של יונתן אחי הביולוגי", מספרת לי הופמן אגיב (33), נשואה ואמא לשניים, מיהוד. "במשך שנה וחצי ישנו פעם אצל מושיק ואמו ליז ופעם אצלנו, בבית של אבא.
"הרגשנו כמו במסיבת פיג'מות מתמשכת. היה מאוד קל איתו. הוא חם, חברותי ותקשורתי, והחיבור בינינו נהיה טבעי ממש מהר. הוא ויונתן הפכו להיות חברים טובים ואני לאחות הגדולה של שניהם. די מהר הרגשנו 'משפחה' עם כל הריבים ועם צחוקים".
לא דאגת למקום שלך?
"לא. מי שחיפשו יותר את מקומם זה המבוגרים שלא הבינו את התפקיד שלהם בכל זה. זה לקח כמה שנים, אבל לא קינאתי על כך שאבא שלי נותן תשומת לב לעוד ילד. מהר מאד התייחסו אלינו כאל מקשה אחת".
יש פער ביחסים שלך עם יונתן ולעומת היחסים עם מושיק?
"לקח זמן לגשר על זה. יונתן ואני עברנו המון דברים ביחד כאחים - גירושים של ההורים ומעבר לבית עם אבא. גם למושיק היו חוויות בלעדינו לפני. אני לא יודעת איך הוא חווה את זה מהצד שלו. אני משערת שזה מוזר כשפתאום נכנסת לחיים מעין אחות גדולה שאומרת לו מה לעשות.
"בהתחלה לקח לנו זמן להכיר ולרכוש אמון. זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים כמו לא להלשין אחד על השני להורים, לגלות סבלנות ואפילו לצרוח עליו אם הוא בועט בכדורגל שלו על הקיר המשותף שלנו ולהיכנס לריב על גבולות, אבל תמיד פתרנו את בינינו.
"אני לא זוכרת ריב שגרר רגשות ודרש התערבות של מישהו אחר. הרגשתי כאילו היינו אחים מאז ומתמיד. זה לא קרה מיד, לא עברנו יחד ואמרנו 'וואו אנחנו משפחה'. לקח בערך עשור של עבודה של ממש, ולאו דווקא שלי מול מושיק. כשנכנסות עוד דמויות אל תוך המשפחה זה שינוי עצום ומהותי, וכמשפחה לקח שנים לאזן את זה.
"היו רגעים שאמרתי לעצמי מתוך פחד, 'מה יקרה אם ההורים ייפרדו פתאום? הוא ירצה להמשיך להיות אח שלנו? הוא ימשיך להיפגש איתנו?' עכשיו זה קשר שכבר חי בזכות עצמו. אבוד לו, הוא אח שלי, הוא דוד לבנות שלי. הוא יכול להתקשר אליי רק כדי להגיד לי כמה הוא מתגעגע אליהן ולבקש שאפעיל את הולגרוידאו כדי לדבר איתן. הוא חבר טוב של בן הזוג שלי, כל היום חופרים על כדורגל ואני לא רלוונטית ביניהם".
"היו רגעים שאמרתי לעצמי מתוך פחד, 'מה יקרה אם ההורים ייפרדו פתאום? הוא ירצה להמשיך להיות אח שלנו?'"
איך את מציגה אותו?
"אח שלי. מסבירה רק אם תוהים איך זה שיש לי שני אחים באותו הגיל והם לא תאומים. גם לאבא שלי ולליז אני קוראת 'ההורים'".
תובנה שאת יכולה לתת לילדים והורים?
"לשתף את הילדים שעומדים לעבור לחיות יחד ולעשות את זה לאט ומדורג. לתת לדברים לקרות מבלי להתערב. אני חושבת שדווקא בגלל שאצלנו לא התערבו יש לנו חיבור כזה חזק, וגם אם לא היה קורה זה בסדר. יש גם אחים ביולוגיים שלא כל כך מסתדרים".
האתגרים של האחים במשפחות משולבות:
"לא הייתי רגילה לאחים"
כשעלמה הייתה בת 12 ונועה בת שש הן נפגשו לראשונה בקיבוץ של סבא וסבתא של נועה. "היינו ילדות יחידות במשפחות הגרעיניות שלנו וכל אחת מאיתנו הייתה קנאית למקום שלה", מספרת עלמה עופר (20) מתל אביב. "אני תמיד בלטתי ודרשתי התייחסות וגם קיבלתי בלי הרבה מאמץ ואני משערת שזה ערער את נועה וגרם לה להרגיש שאני מנסה להחליף את המקום שלה במשפחה".
"לא הייתי רגילה לאחים", אומרת נועה סער (14). היה לי קשה לקבל פתאום עוד מישהי בחיים. זה היה מוזר ולא ידעתי איך להכיל את זה. גם היה פער גילים בינינו, עלמה הייתה בתחילת גיל ההתבגרות ואני עליתי לכיתה א'.
"אני זוכרת שטסנו לסלובניה עם כל המשפחה של אבא ובני הדודים שלי והרגשתי שהיא לוקחת את המקום שלי שם. הרגשתי קושי כלשהו. בגלל שהם לא הכירו אותה הכול סבב סביבה. לפחות בחוויה שלי".
עלמה:"הייתה סיטואציה שנסענו שמונה שעות. הייתי מאוד רעבה ונועה לא הסכימה לעצור בשום מקום בטענה שהיא לא אוהבת מסעדות. היה לי ברור שזאת הדרך שלה שאני לא אקבל את מה שאני רוצה. היא הרגישה שאני מקבלת יותר מדי תשומת לב ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות אחרת.
"היו לנו חיכוכים של בנות שלא מכירות ולא יודעות איך הן צריכות להתנהג. בטיסה חזרה שאלתי אותה מה מפריע לה, והיא אמרה לי שהיא מפחדת שאוהבים אותי יותר. אני זוכרת שחשבתי איך זה יכול להיות, אני חדשה לגמרי במשפחה שלה והרגשתי שאני עושה מאמצים להשתלב ושאין סיכוי שאוהבים אותי יותר.
"מצד שני, הבנתי אותה. הייתי עסוקה בלהצחיק אנשים כדי לזכות בתשומת לב ולהרגיש חלק מהמשפחה. השיחה הזאת יצרה תפנית וזאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו על זה. לקח זמן אבל עלינו שלב ולאט-לאט העניינים התחילו להסתדר".
"בהתחלה היו לנו חיכוכים של בנות שלא מכירות ולא יודעות איך הן צריכות להתנהג"
איך היה המעבר למגורים משותפים?
עלמה: "בהתחלה חגי עבר לבית שלי ושל אמא ונועה הייתה מגיעה אלינו לביקורים בלי לינה. אחר כך עברנו לבית אחר ולכל אחת מאיתנו היה חדר בנפרד, וזה השתפר".
נועה: "עדיין לא הכרנו מספיק טוב והחדרים הנפרדים עזרו לנו להתנתק. לאט לאט כל אחת מצאה את המקום שלה".
ההורים ניסו להתערב?
עלמה: "בכלל לא. למזלי אמא שלי ראתה שהיה לי קשה והיא נתנה לי את המקום לפרוק מולה. במקביל היא גם נתנה לנועה את המקום להיכנס אל תוך השגרה המשפחתית כדי שתרגיש חלק".
לדבריהן, לקח זמן עד שדברים החלו להסתדר: "זה היה תהליך", אומרת נועה. "אולי הוא התחיל לפני החתונה של אבא ומורן, כשהבנו שאנחנו אמורות לחיות יחד. שתינו התבגרנו, למדנו להסתדר ולא להתווכח על כל דבר קטן. למדנו להכיר וליהנות אחת מהשנייה, משהו שלא בהכרח היה קודם.
"היום אני מספרת לה דברים אישיים ומתייעצת איתה. הרבה זמן לא קרה שהתווכחנו על משהו. היחסים שלי איתה הרבה יותר טובים מיחסים של חברות שלי עם האחיות הביולוגיות שלהן. עברנו את המכשול של להכיר, ומכאן נוצרה חברות שהיא לא קשר דם אלא בחירה".
עלמה: "אני זוכרת רגע של הארה כשלפני החתונה של אמא וחגי צילמו אותנו יחד וצחקנו מלא והיה לנו כל כך כיף שזה מאוד הפתיע אותי, ובאמת יצאו לנו תמונות מאוד שמחות. אנחנו הכי אוהבות בעולם, עדיין לא פשוט לי להיפרד מהילדה היחידה שהייתי אבל מצד שני הרווחתי את נועה ואני שמחה שהיא בחיים שלי".
טיפ למשפחות משולבות בתחילת דרכן?
עלמה: "שהורים לא יתערבו וייתנו לילד את המקום לא לאהוב את הבן אדם שנכנס אליו לרגע הביתה. את המקום לפרוק ולא לקבל, לפנות לו זמן בלעדי רק איתו. זה לא רק בסדר אלא חיוני".
נועה: "לא לפחד אם לא מסתדרים בהתחלה. לתת לילדים את הזמן ללמוד להכיר אחת את השני. קושי זה חלק מהדרך ובסופו של דבר מוצאים את הדרך להתגבר. הוא לא נמשך לנצח. לי עזר כשהבנתי שזה שיש לי אחות לא משנה את העובדה שהמקום שלי נשמר".
"היה קצת קשה בהתחלה"
ליובל סלופסקי (20) מפתח תקווה הייתה חברה טובה מגיל ארבע. כשהן היו בנות 11 אבא של זוהר, החברה הטובה, ואמא של יובל הפכו לזוג. "היה קצת קשה בהתחלה", מספרת יובל. "התרגלתי לחיות עם אמא ואחותי בבית אחד ופתאום הפכנו להיות משפחה גדולה שצריך לחלוק, אבל אקט המעבר היה כיף ואחרי חודשיים כבר הרגשתי טוב".
קראו עוד:
עוד היא מוסיפה, "בשלב מסוים עברנו לבית חדש לכולנו באותה השכונה. חילקנו בינינו את החדרים ובגלל שזוהר לקחה את החדר הקטן, היא קיבלה טלוויזיה. הם דאגו שהרהיטים יהיו משני הבתים ושהתמונות שמפוזרות בבית יהיו של כולנו. בקיץ בילינו הרבה יחד, היה להם חשוב לגבש אותנו.
"גם העובדה שהכרתי את זוהר את אחיה ואבא שלה קודם, הקלה. היינו ארבעה ילדים קרובים בגיל ושיחקנו יחד. זוהר ואני למדנו באותה הכיתה והיו לנו חברים משותפים. אבל בגלל שלא הייתה הפרדה בין הבית לבית ספר פיצלנו כוחות בחטיבה. חיי החברה שלנו התפצלו וזה גרם לנו להתפתח כל אחת למשהו אחר".
ההרגשה היא של משפחה?
"לא. יותר כמו שתי יחידות. אמא שלי, אחותי ואני מאוד קרובות ומשתפות, ואני מרגישה שזה יותר נכון ככה. אותם אני רואה בעיקר בסופי שבוע וחגים. אני לא מרגישה שאנחנו החברים הכי טובים, ואני רוצה להאמין שמתישהו אחרי שנמצא את התחומים שלנו בחיים נחזור להיות בקשר קרוב".
איך את מציגה אותה?
"אחותי החורגת".
טיפ למשפחות מתחילות?
"לעזור לכולם להרגיש שייכים וחשובים באותה המידה. לתת את אותם התנאים ואותו היחס שירגישו נוח בשילוב הזה וליזום גיבוש והכרות ברמה הבסיסית מבלי לצפות שהם יהיו חברים טובים. גם אחים ביולוגיים לא תמיד הופכים להיות חברים טובים, וזה בסדר".
"תמיד רציתי אחות בגילי - וקיבלתי"
כששירין כהן (17) מפתח תקווה הייתה בת שבע, אמה הכירה את בועז, אב לשירז שהייתה אז בת חמש. "בפעם הראשונה נפגשנו בבית שלהם והשתוללנו, קפצנו יחד על המיטה שלה והיה ממש כיף", מספרת שירין.
"עברנו לגור יחד בבית של אמא ושלי כי הוא היה גדול יותר ולכל אחת היה חדר. כשלביא, האח המשותף שלנו, נולד בועז ואמא ניסו לשכנע אותנו לעבור לחדר אחד, כי שירז הגיעה רק פעם בשבוע. לא רציתי. הייתי כבר בת 11 והרגשתי שזה פולשני. יום אחד אחרי שבילינו לבד בקניון והיה לנו כיף, חזרנו והחלטנו מיוזמתנו להפתיע אותם ושירז עברה לחדר שלי אבל אז התרחקנו".
למה?
"היא הגיעה פחות ופחות וזה הרחיק בינינו. כמעט שלא הייתה אינטראקציה עד לפני שנה וחצי. תכננו לנסוע לתאילנד בועז, אמא שלי, שני האחים הקטנים שלי שהם בני חמש ושלוש וחצי, והודעתי שאני לא נוסעת בלעדיה. רציתי מישהי בגילי כדי שלא ארגיש לבד".
היה לך אי פעם חשש לאבד את המקום שלך בבית מולה?
"ממש לא. אבל לה היה קשה וגם לבועז שרואה אותי הרבה יותר מאשר את הבת שלו".
איך זה לקבל פתאום אחות כמעט בגילך?
"ממש כיף. תמיד רציתי אחים אבל הכי רציתי שתהיה לי אחות בגיל שלי כמו חברה טובה וקיבלתי. אנחנו שונות מאוד אחת מהשנייה - לה יש ביטחון עצמי, עומדת על שלה ואני יותר שקטה ומופנמת וזה מתחבר. כיף לנו ביחד, אנחנו יודעות הכול אחת על השנייה, שתינו בגיל ההתבגרות וחוות את אותם הדברים. אנחנו מחליפות בינינו בגדים, עושות טיקטוק ביחד ומדברות גם כשהיא לא נמצאת. יכול להיות שאם היינו גרות כל הזמן יחד זה היה מרגיש שונה, אולי לחוץ יותר".
איך את מציגה אותה?
"אחותי".
כשאת מסתכלת אחורה, לתחילת הקשר, חשבת שתהיו חברות טובות?
"לא. בהתחלה לא הייתי נחמדה אליה, עשיתי פוזות של גדולה יותר. צחקנו על זה לא מזמן".
