"האונס הולך איתי לכל מקום"
ורד
יותר מהכול אני זוכרת את הלעג. את הצחוק הזחוח והמרושע שלהם, מעל הגופה שלי. את הפנים אין לי סיכוי לזכור. אחד ועוד אחד ועוד אחד. כמה הם היו? רבים מדי מכדי לספור. רבים מכדי לזכור. זה התחיל עם שלושה במגורי הבנות בבסיס. השותפה שלי לחדר יצאה הביתה ואני נשארתי לבד. הם התערבבו לי בחלום. הבל חם, לשון באוזן שמאל וידיים מטונפות. יותר מדי ידיים. לקח לי זמן להבין שהם לא חלום בלהות. שהם סיוט שמתרחש במציאות. מישהו החזיק לי את הידיים. אחר שמר על הדלת. מישהו סתם לי את הפה. לא יכולתי לצעוק.
אני זוכרת תמונות בודדות. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך. וככל שכאב לי יותר, כך גבר הלעג שלהם והתעצמה ההשפלה. אחד משך לי בשיער וצחק עם זה שאחז בי. והיה גם אחד שריחם עליי, לפחות ככה רציתי להאמין. כי הוא היה היחיד ששאל אם זה כואב, ממש בלחש, שהאחרים לא ישמעו.
התמונות מתרוצצות מול העיניים בלי סדר. במיוחד מאז שהתפרסם הסיפור של הנערה באילת. זה מעלה מחדש את הריח, את התחושות בגוף, את חוסר האונים ואת הפחד. אני זוכרת בחילה עזה ובטן מתהפכת. זוכרת פלישה ופחד מוות. זוכרת רוע ורשע שאין להם סוף. זוכרת אכזריות ועינויים. זוכרת שנאבקתי, שבעטתי ברגליים והתפתלתי בניסיון לחמוק. ובעיקר אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאין לי שום סיכוי. שוויתרתי על עצמי וצפיתי במה שהם עושים לי כמו בסרט.
השקט הנורא עמד באוויר אחרי שהם גמרו. הצחוק שלהם המשיך לפעום לי בעור התוף גם אחרי שכולם יצאו מהחדר, ורק זה שהחזיק לי את הידיים וניהל את האירוע נשאר. המכנסיים שלי היו זרוקים מקומטים ומטונפים על הרצפה, וכל כך שמחתי שאני יכולה כבר ללבוש אותם מחדש. כמה רציתי שגם הוא ייצא, אבל הוא עמד וחסם את הדלת ופקד עליי לבוא למקלחת.
"קיוויתי שהמים ימחקו, ינקו, וישטפו את כל מה שממשיך להתקיים בזיכרונות ובפלשבקים עד היום"
הוא דחף לי מגבת ליד והוביל אותי אל מחוץ לחדר עד למלתחות. צעדתי בקושי, והוא תפס לי את הזרוע חזק, שלא אפול. והרגשתי את העיניים של כל הבנים שהיו בחוץ ננעצות בי, למרות שהעיניים שלי היו עצומות מרוב בושה.
הוא נכנס איתי פנימה, פתח את הברז חזק ואמר בקול רם, אולי כדי שגם החברים שלו שהמתינו בחוץ ישמעו: "תשטפי חזק ועם הרבה סבון!", ואני צייתתי כי כבר לא נשאר בי שום רצון. כי הרגשתי שהכול נגנב ממני באונס. המים זרמו ואני נעצתי מבט בחורים של ראש הטוש שהטיחו עליי מים קפואים. כי בשעת לילה מאוחרת אין מים חמים בבסיס. קיוויתי שהמים ימחקו, וינקו, וישטפו את כל מה שממשיך להתקיים בזיכרונות ובפלשבקים עד היום. כל כך הרבה שנים אחרי.
עברתי לבסיס אחר ושתקתי. שתקתי כי הם היו רבים מדי. שתקתי כי פחדתי. שתקתי כי הם הפיצו שמועה ש"השתוללתי בלילה", שהזמנתי אותם. שביקשתי את זה. שתקתי כי לא היה לי סיכוי להוכיח. שתקתי כי הרגשתי אשמה ושתקתי כי כל כך רציתי להאמין שזה לא קרה.
קראו עוד:
אבל זה כן קרה. זה קרה לי, וזה קורה לכל כך הרבה נערות ונשים אחרות. ואנחנו חיות ביניכם. אנחנו האמהות שלכם, האחיות והבנות שלכם. והחיים שלנו לא נגמרו. החיים שלי לא נהרסו. הם לא באמת הצליחו לגנוב את מי שאני. הם לא הצליחו להחריב. ולמרות שבאונס הרגשתי שאני מתה, אני קמה מאז לתחייה, כל יום מחדש.
הם לא רצחו אותי. הם כן שברו וריסקו, אבל הצלחתי לאסוף את כל השברים ולאחות לעצמי את הנפש. הצלחתי לבנות לעצמי חיים טובים ומלאים. זכיתי למצוא אהבה גדולה ולהביא ילדים לעולם. זכיתי לפגוש המון אנשים טובים בדרך, נשים וגברים. וזה נכון שיש תקופות קשות וימים של נפילות לתהום. אבל אפילו במקום החשוך ביותר - אפשר למצוא אלומה קטנה של אור.
אונס, בעיניי לפחות, הוא לא רצח. אונס הוא אונס. הוא פשע נורא ומחריד בפני עצמו. הוא פיגוע טרור שבוצע בגוף הפרטי שלך, ואין לך שום דרך לברוח מזירת הפשע. זה הולך איתך לכל מקום. ואת חיה עם הטראומה ועם הזוועה כל הזמן — אבל לא נרצחת. את לא מתה. נשארת בחיים.
"שחררתי כעס, אשמה ובושה"
ליהי מינץ
גם אני נאנסתי. הייתי בכיתה ד', והוא לגמרי "בן טובים". הוא אנס אותי במרפסת של החדר שלי, עם דלת סגורה ותריסים מוגפים כשההורים שלי ישנו בחדר ליד. הוא היה גדול ממני בארבע שנים, וידע היטב מה הוא עושה ואיך להוביל לשם. מגיל גן היה פוגע בי מינית.
כשהייתי בגן חובה, בת חמש או בת שש, הייתה פעם שהוא הביא את כל החברים מהרחוב שלנו לחדר הזבל של הבניין ממול. הוא היה אז ב-ג', והבנים הנוספים היו שנתיים מעליי. כמה בנים היו שם? אני לא יודעת. לפחות עשרה.
"החוויה צרובה היטב בתודעה שלי, ואני בטוחה שגם אצל כל אחד שהיה שם, עד היום"
היינו צריכים לחצות כביש קטן, לעבור מעל גדר קטנה מאבן. בשלב מסוים, קצת לפני הצבא, חזרתי לשם וצילמתי את כל הדרך. נזכרתי איך ניסיתי להימנע, להתחנן, לבקש שיבטל. הוא איים עליי שאם לא אעשה את מה שהוא מבקש, שלא אבוא אליו יותר. היה לו כוח עליי, כמו של אח גדול.
היינו כמו משפחה, והאיומים שלו היו משמעותיים. מעבר לכך, היו לנו כבר יחסים של פגיעה מינית. הוא איים עליי בצורה מגעילה. בסוף באתי, מחוסר ברירה. נכנסנו לחדר זבל. אני לא זוכרת איך כל הבנים הגיעו, אבל ממש נאספה חבורה. היה בפינה ברז, היו פחים, ואני זוכרת את החלל המרכזי שבו עמדנו. אני לא זוכרת אם זה היה מעגל או חצי גורן.
בעיקר אני זוכרת את עצמי מולם ואת הבקשה שלו שאראה להם. הורדתי את המכנסיים ואת התחתונים והם עמדו שם והסתכלו. יכול להיות שהיו גם מישושים. אני לא זוכרת את כל מה שהיה שם. הם לא "אנסו אותי אחד אחרי השני", אבל החוויה צרובה היטב בתודעה שלי, ואני בטוחה שגם אצל כל אחד שהיה שם, עד היום.
גדלתי ברחוב "טוב". אין לי ספק שמי שפגע בי הוא "בן טובים". פעם היה נהוג להתבייש ולשתוק. אין פינה בבניין, במקלט, בשיחים, מאחורי הבניין, שהוא לא לקח אותי לשם בזמן שהיינו בזמן משחק עם כל החברים מהשכונה והיה "עושה איתי כל מיני דברים" כשאף אחד לא ראה. פעם, בתקופת התיכון, כתבתי חיבור על מה שקרה לי בחדר זבל.
הגשתי למורה והיא כתבה על החיבור "נרשם". היא אפילו לא נתנה ציון. הלב שלי כל כך דפק. חשפתי חוויה כל כך משמעותית, זאת הייתה זעקה לעזרה, אבל לדעתי היא אפילו לא קראה. עשיתי תואר שני בדרמה-תרפיה, עם תערוכה בה הצגתי את הפגיעה. היה קיר שלם שמוקדש לחדר זבל עם התמונות שצילמתי בשחור לבן והחיבור.
בכיתה ד' הוא אנס אותי. זאת הייתה החוויה הכי קשה ונוראית. אבל המקרים בהם הרגשתי הכי הרבה בושה, שהכי התביישתי לשתף בהם, היו המקרים בהם כולם מביטים בי, ומקרה נוסף שהוא דרש שאתפשט מולו ורק ישב והסתכל.
את הסיפור של הנערה מאילת אני לא ממש מכירה, אבל ראיתי את הפיד שלי בפייסבוק מוצף, ואת השאלה: איך זה שכל אחד מכיר מישהי אחת לפחות שנפגעה, ואף אחד לא מכיר פוגע. בחוויה שלי יש כל כך הרבה פוגעים, שאני יכולה לחשוף את השמות שלהם. ויכול להיות שהיום הם אנשים מדהימים. ותמיד, לאורך שנים, כשהייתי חולפת לידם, תמיד ידעתי שגם הם וגם אני זוכרים.
אולי אם נפסיק לשתוק ונפסיק להתבייש אולי הם יתחילו להתבייש ואולי גם לחדול, או לפחות לחשוש מההשלכות של ההתנהגויות האלה. מובן שאני כותבת ממקום מעובד ונקי, אחרי שנים של שיחות וטיפולים.
שיחררתי כעס, אשמה ובושה. היום אני לא כועסת על אף אחד, אני לא שונאת אף אחד. אני מבינה ש"כמוני יש מיליונים" ברחבי העולם, וחושבת שהגיע הזמן להפסיק לשתוק ולהתבייש שאנסו אותנו, והשתיקו אותנו, ואיימו עלינו בגיל קטן, וגרמו לנו לחוש בושה ואשמה ששייכות לצד השני.
כשאת נפגעת בגיל קטן משהו באי-הידיעה ובחוסר היכולת לשמור על הגוף שלך בהמשך החיים מפיל אותך קורבן לניסיונות פגיעה נוספים. למזלי ידעתי לברוח שנייה לפני. אבל הייתי בהרבה סיטואציות שמישהי עם מנגנונים בריאים יותר הייתה אולי מזהה אותם מראש. היום יש הרבה יותר מודעות.
יעקב סלע מספר על פגיעה מינית שעבר:
(צילום: חגי דקל)
"אי אפשר לשכוח מה שעברתי"
דליה
הייתי ילדה בסיכון. מגיל 15 ברחתי מהבית והצטרפתי לחבורות של אנשים. כשהייתי בת 19 הלכתי עם חברה לידיד שלה. הוא היה מבוגר מאיתנו בשלוש או ארבע שנים. עד היום אני זוכרת את החיוך שלו כשפתח את הדלת.
הוא הכניס אותנו, נעל את הבית והדליק את האור. במטבח המתינו עוד שני גברים, בערך בגיל שלו. הם היו שיכורים. הם תפסו אותנו והתעללו בנו בכל צורה אפשרית. קשה לי לחזור לשם, למרות שאני זוכרת כל פרט; העיניים החלולות, כמו זכוכית. מבט שאין בו כלום. ריק. הדמעות שזלגו מהעיניים.
ניסינו לברוח אבל לא הצלחנו. עד שבסוף אחד מהם החליט לשחרר אותנו. זה היה בחורף. ברחנו משם בלי נעליים והיינו מותשות. כל הגוף כאב לנו, ולא סיפרנו לאף אחד. לא הלכנו למשטרה.
הייתי ילדה נאיבית, האמנתי לכל אחד. כמה שנים טובות אחרי האונס לא יכולתי להסתכל על גברים. נכנסתי לחרדה מכל דבר. זה עינוי שלא נגמר עד היום. כל פעם שאני שומעת על מקרה דומה בחדשות אני לא יכולה לאכול ולא מצליחה לישון.
כששמעתי על אונס הנערה באילת, נשברתי. אני לא יודעת איך בכלל הצלחתי לקום לעבודה. כל כמה דקות התרחקתי כדי לבכות, כי ראיתי את המקרה שלי שוב מול העיניים. היום כבר החלטתי להוציא את זה מבפנים ולא לשתוק.
אני בחיים לא אאשים אישה שעוברת אונס. לא משנה איך היא התלבשה, כמה היא שתתה, כמה היא עישנה או השתמשה בסמים. לאף אחד אין זכות לגעת בה בלי הסכמה ברורה ומודעת. זה יום מאוד קשה עבורי. אני שומעת על הנערה ולא מפסיקה לחשוב עליה. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה עובר עליה. אני עוד לא יצאתי מזה. עשרים שנים אחרי, ואני עדיין חוזרת לשם. אי אפשר לשכוח.
"כל פעם שאני שומעת על מקרה דומה בחדשות אני לא יכולה לאכול ולא מצליחה לישון"
היום כולם חושבים שאני חייכנית, מלאת שמחת חיים. הם לא רואים אותי כשאני למטה. עברו עשרים שנים, אבל בשבילי כל יום הוא היום שבו נאנסתי. כשהייתי בת 25 התחתנתי עם בעל אלים מאוד.
שלוש שנים של עינויים, אונס, קללות ומכות. נכנסתי ליחסים האלו כי חשבתי שזה מה שמגיע לי. בפנים הרגשתי פגומה. סיכנתי את עצמי, חיפשתי להיפגע שוב ושוב. לא רציתי להסתכל על עצמי במראה. התמכרתי גם לסמים. חודשים שלמים לא ישנתי ולא אכלתי כלום. שנאתי את עצמי.
היום אני אמא לשתי בנות, ואני בפחד שאי אפשר לתאר. אני מסתכלת עליהן ומתפללת שלא יקרה להן דבר כזה. כשאני חושבת שמישהו עלול לגעת בבנות שלי - עולה בי זעם, כעס ופחד. ורצון אחד - לשמור עליהן. אני מספרת את הסיפור שלי כדי להסביר לאנשים שהנערה לא אשמה. אם היא אשמה במשהו, זה רק בזה שהיא נולדה אישה. מרגע שהיא נולדה אישה היא בקבוצת סיכון.
אם הייתי פוגשת אותה הייתי אומרת לה שאני איתה. שהיא לא אשמה, זה קרה רק בגלל שהחלאות האלה החליטו לעשות לה את זה. שלא תחשוב שהיא לא טובה או שהחיים שלה נגמרו. החיים לא נגמרו. קרה לה אסון, סיוט, אבל יום אחד היא תתעורר וזה יהיה מאחוריה. והיא עוד תפגוש אנשים טובים, היא תעבור את זה. זה ייקח זמן, אף אחד לא יודע כמה זמן, אבל בסוף זה יקרה.
noam.barkan@gmail.com
