אני מתבוננת בילדון משחק על משטח הפעילות. בסך הכל פז"ם לא מרשים בעולם, רק של כמה חודשים. הוא שוכב על הבטן ומנסה למתוח את היד ככל יכולתו לרעשן ולא מצליח להגיע אליו. הוא מתחיל לחוות אי שקט ומניף את הידיים והרגליים, ובשלב זה אני מתלבטת אם לעזור לו אבל האם זאת הדרך הנכונה? תסכול הוא חלק מקשת הרגשות האנושית. הוא טבעי ויש לו אפילו תפקיד משמעותי בהתפתחות. תחושת תסכול כרוכה באי נחת, מתח וכעס, בעקבות חוסר היכולת להשיג יעד מסוים או למלא צורך משמעותי.
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, תיאר את התפקיד של התסכול בהתפתחות, כתוצאה מחוסר יכולת של הילד להגשים דחף מסוים. תפקיד ההורה הוא לחשוף את הילד לתסכול במידה מספקת, אך לא גבוהה או נמוכה מדי. כאשר התסכול גבוה מידי או לחליפין כלל לא קיים, הילד חשוף להתפתחות של בעיות פסיכולוגיות שונות. כך, לאורך ההתפתחות, התינוק אמור לחוות תסכול שנובע מההתנגשות שבין הרצון שלו להגשים את דחפיו, לבין המגבלות או הגבולות שההורים מציבים. התסכול, אשר מוצג באופן מותאם ליכולותיו של הילד להכיל אותו, הוא זה שדוחף את הילד קדימה בהתפתחות, מתלות בהורה לעבר עצמאות.
במידה רבה התסכול הוא זה שמאפשר לילד לדעת את יכולותיו, כמו גם את מגבלותיו. בנוסף, תגובתנו לתסכול המופיע אצל ילדנו תקבע במידה רבה את האופן שבו הילד יתמודד בהמשך עם תסכולים ואתגרים. דבר זה מתקשר לתפקידנו העמוק בתור כהורים. נכון, אין זה תמיד פשוט לשמוע ולראות את ילדנו חווה תסכול.
לנוכח חוסר נעימות זה, עולה בנו צורך "להציל" את הילד מהתסכול ולהפסיק את החוויה המתסכלת עבורו. עם זאת, תפקידנו האמיתי בתור הורים הוא לא להכין את ילדנו לחיים. החיים, כך אנחנו כבר יודעים, טומנים בחובם אתגרים רבים, אותם לא נוכל למנוע מילדנו, על אף שנרצה בזאת. על-כן, התפקיד האמיתי שלנו בתור הורים הוא דווקא ללמד את הילדים להתמודד עם תסכול, ולא למנוע מהם את ההתמודדות.
"כשאנחנו מתוסכלים וכתוצאה מכך מאבדים את העשתונות מול הילדים, הם ילמדו שזאת הדרך להתמודד עם מצבים דומים של תסכול"
לא מעט הורים בתחילת ההורות שלהם מנסים להימנע ככל הניתן מחוויה של תסכול. אמא שנמנעת מלהשכיב את התינוק במיטתו ומשכיבה רק על הידיים, כיוון שבנה בן החמישה חודשים מביע אי שביעות רצון ותסכול כאשר מושכב במיטתו ולא נרדםאו אבא שמאריך את הדרך מהגן רק כדי לעקוף את הסופר שבו הוא יודע שבתו בת השלוש תדרוש לקבל ארטיק ומשיסרב יזכה לראות את התסכול במלוא תפארתו באמצע הרחוב.
קראו עוד:
הורים שמרגישים מיואשים מהצורך להמשיך ולהיענות לבקשות ילדם לארוחת ערב, המשתנות תדיר, רק כדי "לשרוד" את הארוחה ולהימנע מפיצוץ. על אף שלעיתים דרכי הפעולה הללו מונעות סערות רגשיות של ההורה והילד בטווח הקצר, כאשר אנחנו מנסים בכל מחיר להפסיק ולהימנע מתסכול אצל ילדנו, אנחנו מסתכנים בכך שהילד יפנים אמונה קוגניטיבית לפיה תסכול הינו רגש ומצב מסוכן ממנו יש להישמר ולהימנע. אמונה שכאמור, לא תשרת אותו לאורך חייו.
איך שומרים על "מידה אופטימלית" של תסכול, כזו שתשרת את הילד לאורך חייו?
אל תעשו עבור הילד דברים שהוא יכול לעשות בעצמו
כאשר אנחנו מסייעים לתינוק להירדם על הידיים שלנו, על מנת למנוע ממנו את התסכול של השכבה במיטתו או כאשר אנחנו נועלים את נעליו של ילד בן שלוש החווה תסכול כתוצאה מחוסר ההצלחה לנעול לבדו, אנחנו עלולים לגרום לו להפנים כי הוא אינו מסוגל להצליח לעשות את הדברים הללו לבדו, וכך נוצר דפוס של חוסר אונים.
במקום להפסיק את הבכי וחוסר האונים כדאי להימנע מלעשות עבור הילד דברים שיכול ומסוגל לעשות בעצמו. אם הילד עדיין זקוק לסיוע והתסכול גדול, הקלו עליו וסייעו במידה הקטנה ביותר שניתן, אך הקפידו לא לעשות עבורו את כל העבודה.
"אם הילד עדיין זקוק לסיוע והתסכול גדול, הקלו עליו וסייעו במידה, אך הקפידו לא לעשות עבורו את כל העבודה"
לשקף רגשות
במקום להפסיק את התסכול ולעשות עבור הילד, העדיפו לשקף את רגשותיו כאשר הוא חווה תסכול. משפטים כמו: "קשה לך להירדם, אני פה לידך", "אני רואה שקשה לך לנעול סנדלים, אתה מאוד מתאמץ" יעזרו לילד להבין את החוויה שלו. ככל שמשפטים אלו ילוו ברוגע ותגובה איטית מצידנו, כך גם הילד יוכל להפנים שמה שקורה לו מבפנים (תסכול).
שאלו שאלות או כוונו לפתרון
לאחר שהילד חש מובן בעקבות השיקוף שלנו, נוכל לכוונו ולהציע פתרון. למשל, עבור הילד הצעיר ששוכב במיטתו ומתוסכל מכך שאינו מצליח להירדם נוכל להציע מגע ונוכחות. ככל שהילד גדול יותר, כך נוכל להשתמש בשאלות שאנו שואלים על מנת לכוון אותו לפתור את המצב. למשל, "הנה אני פותחת פה את הסקוץ' ואז יש לרגל מקום להיכנס". לאחר ההדגמה, נאפשר לילד לנעול את הנעל השנייה בפחות סיוע אקטיבי שלנו.
אל תענישו או תכעסו
נכון שלעיתים לשמוע ילד צורח ובוכה יכול להוציא אותנו מהדעת, עם זאת, כאשר אנחנו כועסים או מענישים ילד החווה תסכול, אנחנו עלולים להעמיק את הבעיה ולהשאיר את ילדנו עם תחושות בדידות קשות. הרוגע שלנו הכרחי על מנת לסייע לילדנו להתמודד עם התסכול. אם אתם חשים שאינכם רגועים, בדקו האם תוכלו לקחת פסק זמן קל על מנת "להתאפס". לפעמים ללכת לרגע לחדר אחר, להכין כוס קפה או לשטוף פנים, יכול לעזור לנו לחזור פנויים לסיטואציה, פנויים להכיל את התסכול של הילד ולסייע לו להתמודד עימו.
מודל לחיקוי
ילדים לומדים מאיתנו הרבה באופן שאינו מפורש, מהאופן שבו אנחנו מגיבים לתסכול שלנו. הילד לומד איך לפרש תסכול וכיצד להגיב לו. כאשר אנחנו מבטאים תסכול (וכל רגש) באופן שהוא אדפטיבי, הילדים לומדים מכך שגם הם מסוגלים לעשות משהו דומה. כאשר אנחנו מתוסכלים וכתוצאה מכך מאבדים את העשתונות מולם, הם ילמדו שזאת הדרך להתמודד עם מצבים דומים של תסכול. בניגוד, תגובה רגשית מאוזנת, כזאת הנותנת ביטוי לרגש שאנחנו חווים, לצד התמודדות עם האתגר באופן שונה או יצירתי, יכולה ללמד את הילד כי תסכול הוא קיים וטבעי וכי יש דרכים רצויות להתמודד עימו.
בהצלחה!
