אחד המשפטים שאנחנו מוצאים את עצמנו אומרים לא מעט לילדים שלנו (וגם לנו אמרו אותו לא מעט) הוא "כשאנחנו הינו בגילכם אז...". ההשוואה הזו של הילדים של היום אלינו ההורים כילדים של פעם היא מיותרת.
כל דור הוא משהו אחר, כל ילד הוא משהו אחר וכל הורה הוא משהו אחר. ובכל זאת, אפילו את ההורים הבוגרים יותר תמצאו אומרים לילד הגדול שלהם "כשאנחנו הינו בגילך כבר היינו נשואים עם ילד. מה איתך?"
כשההורים שלנו היו ילדים זה היה בסביבות שנות החמישים של המאה הקודמת. כשאנחנו הינו ילדים זה היה בסביבות שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת. דגש על המאה הקודמת. אם לנו היו דברים שלהורים שלנו לא היה או שהיה נדיר שיהיה, הרי שלילדים שלנו יש דברים שאנחנו אפילו לא חלמנו עליהם או דמיינו שיום אחד יהיו קיימים.
2 צפייה בגלריה
ניידים
ניידים
יש להם דברים שאנחנו לא חלמנו עליהם
(צילום: shutterstock)

לנו לא היה נייד

ההורים שלנו עבדו קשה בשביל שלנו יהיה, ואנחנו עובדים קשה בשביל שלילדים שלנו יהיה. אז למה אנחנו כל הזמן חייבים להזכיר להם שלנו לא היה כשהיינו בגילם או מה עשינו אחרת כשהינו בגילם? למה זה כל כך מפריע לנו ולמה אנחנו לא עושים שום דבר בנידון חוץ מלומר את המשפט הזה?
קראו עוד:
העובדה שלרוב הילדים יש מסך משלהם ואפילו יותר ממסך אחד נובעת מהאפשרות שיש להורים לתת להם. היום, שלא כמו כשאנחנו היינו ילדים ובכל בית הייתה טלוויזיה אחת , מסכים הם זולים יותר, זמינים יותר וגם דרך התקשורת העיקרית של כולנו ולא רק של הילדים. תתארו לעצמכם לעבור את השנה האחרונה של מגפת הקורונה ללא מסכים? ובכל זאת אנחנו אומרים להם "כשאנחנו היינו בגילכם, לנו לא היו מסכים. אנחנו היינו כל היום בחוץ עם חברים".
"כשאנחנו כועסים עליהם ואומרים 'כשאנחנו היינו ילדים לא העזנו להתחצף להורים', אנחנו בעצם מתעצבנים על העובדה שההורים שלנו הצליחו לחנך אותנו שלא נתחצף ואנחנו לא מצליחים"

אנחנו הלכנו ברגל

דוגמה נוספת למצב בו המשפט הזה נשמע והרבה הוא כשהילדים שלנו מבקשים שנסיע אותם לחבר או נאסוף אותם מהחוג. זה בדיוק הרגע שבו אנחנו נזכרים איך אנחנו הלכנו חצי שעה כל בוקר לבית הספר ברגל ושאחר הצהריים הלכנו לכל החברים ברגל לעיתים אפילו בכדי לגלות שהם לא בבית (כי הרי לא היה נייד להתקשר אליהם) ולחזור הביתה כמו שבאנו.
אהבנו את זה? לא תמיד. היינו מעדיפים שיסיעו אותנו? כמעט תמיד כן, ועדיין אנחנו ממשיכים לומר "כשאנחנו היינו בגילכם לא הקפיצו אותנו לכל מקום כמו נהג פרטי! היינו הולכים ברגל או נוסעים באוטובוס".
2 צפייה בגלריה
"אנחנו הסתדרנו לבד"
"אנחנו הסתדרנו לבד"
"אנחנו הסתדרנו לבד"
(צילום: shutterstock)
למה זה כל כך מפריע לנו? ההשוואה הזו לא מגיעה סתם. הצורך להזכיר להם מה היה כשאנחנו היינו ילדים מגיע מהמקום הכואב שלנו כהורים ומהקושי שלנו בגידול שלהם ובהצבת גבולות הרבה יותר מהצורך הנוסטלגי של שיתוף על תקופת הילדות שלנו.
כשאנחנו כועסים עליהם ואומרים "כשאנחנו היינו ילדים לא העזנו להתחצף להורים שלנו", אנחנו בעצם מתעצבנים על העובדה שההורים שלנו הצליחו לחנך אותנו שלא נתחצף ולא נענה להם, והנה אנחנו בתור הורים לא מצליחים.
במקום לכעוס על הילדים ובכל פעם לחזור על המשפט הזה, כדאי לעצור ולבדוק מתי אנחנו אומרים אותו ובאיזה הקשר. אם אנחנו מרגישים שאנחנו מסיעים אותם לכל מקום זה הזמן לעצור. אם אנחנו הלכנו ברגל גם הם יכולים ולא יקרה להם כלום.
עם זאת, תנסו גם להיזכר בתחושה שלכם כאשר הייתם צריכים ללכת ברגל לכל מקום – האם ממש סבלתם? שנאתם את זה? אם כן אל תעשו את זה לילדים שלכם כי אין פה מקום ללמד לקח, אבל אם מפריע לכם שהם עצלנים פשוט אל תהיו הנהגים שלהם.
ברגע שתבינו מהן הסיטואציות שמפריעות לכן ומתי אתם אומרים את המשפט, תוכלו גם להבין מה מפריע לכם בהתנהלות של הילדים שלכם מולכם ומה מפריע לכם בהתנהלות שלכם מולם. מה שכן, אתם יכולים להיות בטוחים שגם הם יאמרו לילדיהם על סיטואציות כאלה ואחרות "כשאנחנו היינו בגילכם".
הכותבת מנחת הורים וכתבת הספר "בשביל הסמכ"ות - הדרך להורות מאושרת, בטוחה ורגועה"