מכירים את הסיפור על הרב והכבשה? איש אחד התלונן לרב (היום זה בטח היה לאיזה גורו) שהבית שלו קטן וקשה לו לחיות בו יחד עם אשתו וארבעת ילדיו. הרב פקד עליו להכניס לסלון הבית שלוש כבשים. האיש הגיע והתלונן עוד יותר, בכה ממש על כך שחייו אינם חיים.
הרב אמר לו להוציא את הכבשים. האיש חזר לאחר שבוע ואמר לרב שהחיים נהדרים, הבית גדול והילדים מאושרים. הסיפור הזה הוא משל מצוין לנושא של אושר ומשפחה בבידוד.
מזה שבועיים כמעט אני נמצאת בבידוד יחד עם בני משפחתי. כן, זה כיף בדיוק כפי שזה נשמע. בידוד מוחלט שלנו מהעולם שבחוץ, בידוד מהחיים והסתגלות לתנאים אחרים לגמרי, כאשר לא תמיד הם פשוטים.
בשבועיים האלו אני גולשת הרבה ברשתות החברתיות, קוראת מאמרים ומחקרים על אושר ומרכיבי האושר, מסתכלת על פוסטים שמעלים הורים, בני נוער וילדים ומהם עולות תובנות ברורות לגבי השאלה: האם אנחנו מאושרים?
אושר בעשר דקות
במאמרים ובכתבות שאני קוראת יש תחושה של מתכון אינסטנט לאפייה של אושר בעשר דקות: תעשו קצת נשימות, תפגינו קצת אמונה בעצמכם, תפזרו מלמעלה כמה חיוכים, והנה אתם מאושרים.
מיותר לציין, שגם מעקב באינסטגרם ובפייסבוק אחר הפרסומות המופנות אלינו, הורים וילדים, מעלה את המסקנה כי על פניו נראה כאילו האושר בנוי מקובץ סטראוטיפים, וזה אומר - אוכל שמצולם היטב, בגדים מעוצבים לאירועים, בגדי ים ואקססוריז, וכל זה ללא קשר לעובדה שאוטוטו הכל ייסגר.
לטורים הקודמים:
אגב, שיחות עם ילדים, בגילים שונים, מעלות כי האושר מבחינתם הוא שאפשר יהיה לנסוע שוב לחו"ל, לישון בבית מלון, שיקנו להם משחקי מחשב או סמארטפון מהדגם הכי חדש שיצא עכשיו. ובל נשכח את אלו שהאושר מבחינתם הוא להיות מפורסמים. הם חושבים שזה ייתן להם הכל - כסף, הערצה וחיים טובים.
השאיפות הצטמצמו
אני מביטה בתמונות האלו ומרגישה מנותקת בערך כמו דג באקווריום. מאז שאני בבידוד האושר שלי ושל בני משפחתי, כפי שהכרתי אותו עד היום, שינה צורה. בואו נאמר שאם עד היום גם אני תהיתי לאיזה מסעדה נלך בערב, מה אלבש, האם אני באמת רואה שערה לבנה או חלילה קמט הרי שעכשיו השאיפות ועימן מושג האושר הפכו למצומצמים הרבה יותר.
הבידוד לימד אותי שאושר הוא דבר יחסי. למשל, האושר הוא החירות שלך כאדם, היכולת שלך להרגיש סוג של שליטה על החיים שלך. האושר הוא עצם האפשרות ללכת ברחוב, בשקט, לבד, סתם ללכת בשמש או אחר הצהריים. האושר הוא לדעת שאתה מרגיש טוב ושיש אנשים שאוהבים אותך. האושר הוא להצליח להעביר את היום כשכל בני המשפחה נמצאים ביחד ולא כל אחד מבודד בחדר משלו, אפילו אם זה כולל מדי פעם גם מריבות ועצבים.
האושר בזמן הבידוד נמצא בעובדה הפשוטה שהימים עוברים. אגב, תרשו לי לתקן את כל מי שחושב שבידוד הוא כמו סגר כי זה ממש לא. כשאתה נמצא בסגר אתה פשוט חולם שהדברים יחזרו, וכולם פחות או יותר נמצאים באותה סירה. אבל כשאתה בבידוד אתה חווה FOMO (תחושת החמצה) במלוא הדרה, ומרגיש אותה בכל רמ"ח אבריך.
העולם בחוץ ממשיך להתקיים. אנשים מצפים שתתפקד, שתעבוד, שתהיה אופטימי. אבל בבידוד אתה לא כל כך אופטימי. במיוחד אם אתה מחכה לתוצאות של בדיקות או אם הילד שלך פתאום משתעל ככה סתם באמצע היום. אתה מגלה שהדאגה זוחלת לך ללב, ונשארת שם. אתה מגלה שהבדידות אופפת אותך עד שהילד מרים את ראשו ומחייך ואתה שוב נרגע. הכל בסדר. עוד יום עבר.
הפרטים המאוד קטנים
היום, יומיים לאחר שהבידוד הסתיים, אני מבינה שהתפיסה שלי לגבי אושר ומשמעותו השתנתה. אני מבינה שהאושר בפני עצמו הוא לא מטרה אלא בסופו של דבר האושר יחסי מאוד, והוא נמצא בפרטים הקטנים, מאוד קטנים, אלו שבדרך כלל אנחנו בכלל לא חושבים עליהם. אלו שתמיד נראים לנו מובנים מאליהם, כמו היכולת לקום בבוקר ולעבוד, היכולת ללכת ולקנות קפה סתם כך באמצע היום, להתעמל, להיפגש עם חברה.
מעבר לכך, האושר טמון בידיעה שהמשפחה שלך בסדר, שיש פרנסה, גם אם פחות מהרגיל, ושכולם בקו הבריאות והשפיות. האושר טמון באנשים הקרובים לך. האושר טמון בזה שכולם מכילים את כולם, גם אם הם לא נמצאים יחד באותו חדר. האושר נמצא בהרבה מנות אהבה שנותנים אחד לשני, כוחות ותמיכה.
האושר הוא דבר חמקמק
ומבלי להיכנס לפוליטיקה, אני חייבת לציין שהניסיון שלנו למצוא אושר קצת לוקה בחסר בימים האחרונים, תחת התחושה שהכל מתנהל פה בצורה עקומה ולא החלטית: עושים סגר ואז משחררים הכל מהיום למחר, בשיא הבהילות וחוסר האחריות, ואז שוב מחליטים לסגור חלק מהדברים וחלק אחר לא, והכל ללא הסברים מספקים ובלי נתונים שמגבים כל החלטה.
אין ספק שבדרך הקלוקלת הזאת הורסים את האושר לאלפי משפחות במדינה. ומה שהילדים שלנו לומדים, בסופו של דבר, הוא שהאושר הוא דבר חמקמק. הילדים שלנו רואים אותנו בשעתנו הקשה, כשאנחנו חלק ניכר מהזמן מבוהלים, חוששים לבריאות שלנו ו/או לפרנסה שלנו.
הם שומעים על אנשים שנקברו בלוויות זום, על אנשים שנזהרים מאנשים אחרים, נזהרים מסמארטפונים ונזהרים מהממשל. לכן, הגיע הזמן שאנחנו ההורים לא נחכה יותר אלא נדאג שהילדים שלנו יהיו מאושרים בחופש הגדול המוזר הזה שנפל עליהם.
הגיע הזמן שהם יבינו שכדי להיות מאושרים לא צריך לנסוע לחו"ל, להתלבש יפה או להזמין מיליון אנשים. מספיק שנקיים סוג של שגרה, ובכל לילה, נחבק אותם חזק ונלחש להם: "אני ממש ממש אוהב/ת אותך, והכל יהיה בסדר".
