מכירים את הסיטואציה הבאה? ילדכם מכיר את המשימה שהוא צריך לבצע, אך הוא מחליט לאכול קודם, להתקשר לחבר או לראות עוד פרק בסדרה. בסופו של דבר מה שקורה הוא שאם אתם לא תוודאו שהוא מבצע את המשימה, הוא לא באמת יבצע אותה.
כשעומדות בפנינו משימות שמעניקות לנו סיפוק וגורמות לנו לתחושה נעימה או תחושה של הצלחה, אנחנו ממהרים לעשות אותן בחרציות ואחריות רבה. אז איך קורה, שמצד שני, ישנן משימות קבועות שבאופן קבוע אנחנו מעדיפים לדחות שוב ושוב, למרות שאנחנו משלמים מחיר יקר על דחייתן?
ההחלטה לבצע משימה, גם אם שגרתית, בכל יום מחדש ואז למצוא את התירוץ או הסיבה למה כדאי לדחות אותו לזמן מאוחר יותר או למחר, היא אחת ההתנהגויות הכי נפוצות של המוח האנושי. זה מתחיל כבר בילדות וקורה רק סביב ביצוע משימות או פעילויות שמעלות לנו חרדה או כאלו הנראות לנו מייגעות, מסורבלות, ארוכות, חסרות מטרה מספיק חשובה או שאין בביצוען סיפוק קרוב ומיידי.
הורים מרגישים פעמים רבות תסכול, שכן הם עצמם מבינים את הצורך בביצוע המשימות בזמן, אך לא מצליחים לגרום לילדיהם להפסיק לדחות את המשימות ולבצע אותן. אז איך אפשר להפסיק את מעגל הדחיינות וללמד את ילדכם לנהל את המשימות? ראשית חשוב שנבין ממה נגרמת דחיינות.
פעולה הופכת להרגל ברגע שהמוח מבין שהיא כדאית לנו באופן מסוים
באופן כללי, המוח שלנו יוצר הרגלים על בסיס הניסיון והלמידה שלנו, שמטרתם לאפשר לנו להתנהל בעולם, מבלי הצורך להשקיע מאמצים קוגניטיביים משמעותיים סביב כל פעולה והחלטה. פעולה הופכת להרגל ברגע שהמוח מבין שהיא כדאית לנו באופן מסוים.
אם אנחנו פועלים בצורה לא מודעת ולא מכוונים את הלמידה, ההרגלים שייווצרו, לא יהיו אלו שדווקא יקדמו אותנו בצורה הטובה ביותר. כך לדוגמה, לאכול גלידה בכל פעם שעצובים הוא הרגל שיוצר הרגעה ונחמה, אך לאו דווקא מקדם בריאות או חוסן נפשי.
קראו עוד:
דחיינות אצל ילדים נגרמת בעיקר בעקבות יכולת נמוכה לשליטה וניהול עצמי (שמניבה התנהגות אימפולסיבית של רצון "לקבל הכול כאן ועכשיו" וקושי לדחות סיפוקים), דפוסי חשיבה מעכבים, קושי בהנעה עצמית, דוגמה אישית של ההורים או מעגל החברים.
בדחיינות, הילד יודע שהוא צריך לבצע משימה, אך הכניסה אליה לא נראית לו מהנה או מספקת כמו ביצוע פעולות אחרות. לרוב הוא יגיד "אני אעשה את זה אחר-כך", אך מאוחר יותר לא יזכור את המשימה או יעדיף שוב לעשות משהו אחר מהנה וקל יותר.
הבחירה לדחות את המשימה לא באה מתוך בחירה מושכלת שלוקחת את מרכיבי החשיבות או הדחיפות שלה, אלא מתוך חוסר יכולת לאסוף את עצמו לתוך משימה מורכבת או פחות מהנה. הילדים לא עושים בכוונה או מתוך עצלנות, אלא מתוך למידה משובשת של התמודדות וניהול עצמי.
כך תעזרו לילדכם לשנות הרגלי דחיינות ולנהל את עצמם טוב יותר:
1. למדו אותם לבקש עזרה
דחיינות מאופיינת בחשיבה מעכבת, שבה הילד אומר לעצמו שהוא אינו מסוגל לעשות את המשימה, שהמשימה משעממת, ארוכה מדי או שיש דבר אחר שהוא רוצה לעשות קודם.
עזרו לילדכם לזהות מה הוא אומר לעצמו סביב אותה משימה ועזרו לו לשנות את החשיבה למחשבה שתקדם אותו יותר, לדוגמה: "אני מבין שזה חשוב ויודע שארגיש אחראי וטוב לסיים עם המשימה הגדולה קודם", או "מותר לי לבקש עזרה במהלך המשימה. אני אתחיל ואראה קודם עם מה אני מסתדר. מה שאצטרך בו עזרה אבקש".
המחשבה האחרונה מבוססת על מחקרים רבים שמראים שילדים שמאופיינים בהתנהגות דחיינית אינם מבקשים עזרה במהלך המשימה, ולכן חווים חרדת ביצוע גבוהה יותר. אם ילדכם מבקש עזרה כבר בתחילת המשימה, חשוב שתאמרו לו שאתם מבטיחים להגיע חמש דקות אחרי שיתחיל כדי לראות אם צריך עזרה. באופן זה לא תרגילו אותו שאתם אלו שמתחילים איתו או עבורו את המשימות.
2. עזרו להם לפרק משימות גדולות למשימות קטנות
במקום לבקש מילדכם לסדר את החדר, שהיא משימה אמורפית יחסית ומרוכבת (אפילו עבור מבוגרים לפעמים), בקשו ממנו לסדר 20 דברים בחדר. שבחו אותו על המשימה ועזרו לו לזהות את תחושת ההצלחה בסיום המשימה.
באופן דומה, עזרו לו לפרק משימות מורכבות למשימות קטנות שיש להן התחלה, אמצע וסוף ברורים ולוקחות פרקי זמן קצרים יחסית. אמנם כל משימה קטנה מקדמת את המשימה הגדולה, אך הפירוק יוצר תחושה האחרת לגמרי, של שליטה, מוטיבציה ואפשריות.
הילדים לא עושים בכוונה או מתוך עצלנות, אלא מתוך למידה משובשת של התמודדות וניהול עצמי
3. צ'ופרים אישיים בסיום משימות מורכבות
צ'ופרים כאלו יכולים להיות רבע שעה הפסקה, שיחה עם חברה, שתיית שוקו, משחק לבד או עם ההורים, משחק בטלפון וכל דבר אחר שיעזור להם להניע את עצמם לפעולה ולדעת שבסיום המשימה מחכה להם צ'ופר מהנה. אל תתנו את הצ'ופר בעצמכם. למדו אותם לבחור ולהעניק אותו לעצמם, כך הם ילמדו לנהל את עצמם טוב יותר, מבלי להישען עליכם.
4. דוגמה אישית
אם אתם דוחים באופן כרוני משימות, הילדים חשופים לכך ולומדים מכם דחיינות באופן יומיומי. בדומה לילדים, עבדו על הדחיינות שלכם, שתפו את הילדים בתחושות הצלחה על חוסר דחיינות והתגברות עליה, על הרגש החיובי והנעים כשמנהלים את הזמן בצורה חכמה, ולמדו אותם או לימדו יחד איתם להצליח בכך. באופן דומה, העניקו לילדכם דוגמה אישית גם בעיכוב תגובות ודחיית סיפוקים, אשר יחזקו את הפחתת האימפולסיביות אצלם.
הכותבת היא מומחית הפרעות קשב והתנהגות, יועצת חינוכית ומשפחתית
