את מתעוררת בלילה מזיעה וחושבת שאת בעצם לא מכירה את האבא של החברה שהבת שלך ישנה אצלה הלילה. רק את האמא את מכירה. ואולי האבא מסוכן?
המתבגר שלכם לקח את האוטו ונסע עם החברה שלו לבילוי. שניהם נראו מאושרים עד הגג, אבל אתה מדמיין מה יקרה אם תהיה תאונה קטלנית.
חרדות הן חלק מההוויה ההורית. הן ניתנו לנו כשי צנוע כשנולדו לנו הילדים וכשהבנו שאנחנו אלה שבעצם אחראים עליהם. חרדות הן אולי הפרדוקס הכי גדול בהורות כי אנחנו אוהבים את הילדים ורוצים לתת להם לגדול, להיות עצמאים, לחוש ביטחון ולפרוח, ומצד שני אנחנו רוצים לשמור עליהם, ולפרקים אנחנו מתים מפחד שיקרה להם משהו נורא.
אז למה בעצם ההורות מכילה כל כך הרבה חרדות?
החרדות ההוריות קיימות אצל חלק מההורים מהרגע שהתינוק נולד, אך משנות את פניהן ואופיין בכל שלב התפתחותי של הילד. כשאנחנו הופכים להורים אנחנו מבינים שאנחנו ורק אנחנו אחראים על התינוק שנולד.
לגדל תינוק קטן וחסר אונים שתלוי בנו למילוי צרכיו הבסיסיים זאת משימה שיכולה לעורר חרדה עצומה בהורים צעירים ולהציף בהם שאלות כמו: איך אוכל לדעת מה הוא צריך והאם אצליח לספק את צרכיו? האם אוכל להגן עליו מסכנות? האם אדע תמיד מה עליי לעשות? מה אם יקרה לו משהו באשמתי?
ככל שהתינוק גדל ומתפתח, והופך לפעוט ולילד, כך עצמאותו רבה יותר, והוא מתחיל להיפרד פיזית ורגשית מהוריו, לחקור את העולם ולעשות דברים בעצמו.
קראו עוד:
בגילי 4-2 הפעוט מתחיל להתמודד עם קונפליקטים של תלות-עצמאות. הוא כבר רוצה לעשות דברים לבד ולהגדיל את תחומי עצמאותו ומצד שני הוא עוד מרגיש קטן, מפחד מהרבה דברים ותלוי בהוריו. התקפי הזעם שיש לחלק מהילדים בגילים האלה משקפים את המתח הרב שמעורר הקונפליקט הזה.
בגילים אלה זקוק הפעוט מהוריו להכלה של הזעם שמתעורר בו עקב הקונפליקט שהוא חווה, ללא מאבקי כוח או ענישה כשהוא מתפרץ, וכן למתן עצמאות לילד בלי לשדר לו חרדה. הפעוט מביט בהוריו כדי לקבל מראה לכוחות שלו, וצריך לראות שהוריו מאמינים ביכולתו להתנסות ולהיות עצמאי.
כשהילד מגיע לגילי גן חובה ובית הספר היסודי הוא מתחיל להתרחק בהדרגה מהוריו ולבנות לעצמו עולמות נוספים ואחרים מחוץ לבית. סוג החרדות של ההורים בשלבים אלה משתנה.
בזמנים שהילד אינו עם ההורה, ההורה יכול לחוש חוסר שליטה על מה שקורה לילד ולדאוג שיקרה לו משהו רע. כל הורה דואג סביב נושאים אחרים שרלוונטיים לילד שלו. ישנם הורים שחוששים ממצוקה חברתית של ילדם, ישנם כאלה שחוששים שהילד יתפרץ בכיתה, ויש כאלה שדואגים שהילד יסכן את עצמו ויפצע.
בגיל ההתבגרות, כאשר הילדים מבססים נפרדות מההורים, יכולות חרדות הוריות כאלה להחריף וההורה יכול לחוש תחושת חוסר שליטה חזקה כיוון שהילד מרבה לבלות מחוץ לבית, לא משתף את ההורה בחייו או נלחם מול ההורה על עצמאותו.
ככל שהילד גדל ובונה לעצמו חיים פיזיים ונפשיים שבהם ההורה אינו שותף, כך יכולה לעלות במקרים מסוימים תחושת חוסר השליטה ועימה החרדה ההורית.
אז מה עושים עם כל החרדה הזאת?
קשה אך חשוב ביותר לא לתת לחרדות לנהל אותנו ואת היחסים שלנו עם הילדים. זה אומר שעלינו לעבוד קשה כדי למצוא את האיזונים בין שמירה הורית הגיונית על הילדים, לבין הבנת הצורך של הילדים בעצמאות, השתייכות חברתית וחופש.
כשאנחנו מתלבטים מה לאפשר לילדים ומה לא, אפשר לשאול את עצמנו את השאלה האם כגישה לחיים נעדיף חיים בטוחים רצופי מגבלות וזהירות, או לקיחת סיכון מסוימת הכרוכה בהתנסויות ובכך שאנו והילדים נחיה את החיים במלואם? רוב ההורים יבחרו כנראה בפשרה בין הקצוות הללו.
ברמה המעשית: כדאי לדבר עם הילדים על הסכנות ולהגדיר מה אתם מצפים מהם ברמה הבטיחותית וברמת התקשורת איתכם כשהם מבלים מחוץ לבית. אפשר לשתף אותם בכך שאתם דואגים להם, אבל לא לעיתים קרובות מדי ולא בעוצמות רגשיות חזקות שהם לא יכולים להכיל.
נסו לחשוב על היתרונות העצומים שיש לכך כשיש להם חיים עשירים מחוץ לבית, ולתת להם חיזוקים לכך שהם סקרנים, נמרצים, חברותיים ופעילים. נסו לחשוב מה הצרכים של הילד שלכם בכל שלב ולפעול מהמקום הזה ולא מהמקום של הצורך שלכם להיות רגועים או להגן על עצמכם (מדאגות) ועליו (מסכנות).
הדאגות הן ללא ספק חלק מההורות, אך כאשר הן משתלטות על המחשבה שלנו, מדירות שינה מעינינו, ופוגעות באופן חזרתי במרקם היחסים בבית, אנחנו צריכים לבדוק אם הן לא מוגזמות.
עלינו למצוא דרך לווסת את הדאגה אל מול הילדים, כדי לא להעביר להם מסר חוזר ונשנה שהעולם הוא מקום מסוכן ושהם צריכים להימנע מהתנסויות, כי מסר כזה יעורר בהם חרדות ויפגע בסקרנותם וביצר שלהם לגלות את עצמם ואת העולם.
