"הוא משליט טרור בבית כי כשאינו רוצה לעשות משהו הוא מתחיל להיות מאוד עוין וכעוס. זה יכול להגיע לצעקות ואפילו אלימות אם אנחנו דורשים ממנו משהו יותר בתקיפות, ומה שבטוח זה שהוא לא יעשה משהו שהוא לא רוצה, גם אם העולם יתהפך" (הורים לילד בן עשר).
מותר ואפילו חשוב לומר לפעמים "לא" לדברים שמבקשים מאיתנו ומציעים לנו לעשות, אבל ישנם ילדים שכבר סיגלו זאת כדפוס אישיותי ומתקשים לומר "כן". יש ילדים שהסרבנות והמאבק הפכו לחלק מאישיותם ומ"כרטיס הביקור" שלהם באינטראקציות עם העולם סביבם.
לעיתים מדובר בילדים שאובחנו עם הפרעת התנגדות מתריסה שנקראת odd, הכוללת דפוס של התנהגות דווקאית ועוינת כלפי הסמכות ו/או בני הגיל (הפרעה שבדרך כלל מאובחנת לפני גיל שמונה) ולעיתים זאת רק פאזה בחיי הילד שכוללת התנגדות חזקה כוללנית וחולפת. בכל מקרה זאת התנהגות שקשה לסביבה להכיל כי היא כרוכה במאבקים חוזרים ונישנים, אווירה שלילית וסכנה ממשית ליחסי האהבה והקרבה במשפחה.
לברוח מהתמודדויות מורכבות
התנגדות אצל ילדים יכולה להתבטא בסביבה אחת של הילד: רק בבית הספר, רק בבית או רק בסיטואציות חברתיות. היא יכולה גם להתבטא בכל ההקשרים בחיי הילד גם יחד ללא ספציפיות של סביבה אחת.
התנהגות מתנגדת כוללת סירוב לעשות מה שהילד מתבקש על ידי הוריו, מדריכיו, חבריו או מוריו (למשל: לעשות שיעורים, להתקלח, ללכת לחוג, לסדר את החדר, להשתתף בפעילות מסויימת, להצטרף למשחק), תגובות כעוסות ולא מווסתות של הילד לניסיונות לשכנע אותו או לניסיונות לשוחח עימו על נושאים "רגישים" או על דברים שאינו רוצה לדבר עליהם.
התנגדות יכולה לכלול גם נטיה לברוח מהתמודדויות מורכבות עבור הילד על ידי בריחה פיזית מהמקום או סירוב תקיף להשתתף בדברים שהילד מתקשה בהם או חושש מהם, ובאופן כללי ילדים כאלה יתאפיינו בהתנהגות מתריסה, עוינת, דווקאית וכעוסה כלפי הסביבה שיכולה "להבהיל" את הסביבה ולגרום לייאוש וחוסר אונים מול הילד.
קראו עוד:
מנגנון הגנה
כמו ביחס לרוב ההתנהגויות המאפיינות ילדים גם כאן לרוב משתלבים תורשה או מאפיינים מולדים, ולצידם לעיתים גם מאפיינים סביבתיים. התנהגות מתנגדת היא במקרים מסויימים טמפרמנט מולד של הילד ומלווה את הילד מגילים צעירים. הילדים שאצלם מדובר בטמפרמנט מולד הם ילדים שמאז שהם פעוטות מתאפיינים בסרבנות, עקשנות, התקפי זעם ובכי.
חשוב לציין שעבור הילדים המתנגדים ההתנגדות היא בבחינת מנגנון הגנה שנועד לשמור עליהם מהתמודדויות שהם מפחדים להיכשל בהן או ממגע עם העולם שיכול להיות מאכזב או כואב. כשהם מסתגרים ומתנגדים הם חשים שלא נשקפת להם סכנה ממשית, למרות שזה לא נכון כי בהתנגדות שלהם הם למעשה פוגעים ומסכנים בלי שהתכוונו את יחסיהם עם האנשים המשמעותיים בחייהם.
ישנם מאפיינים סביבתיים שיכולים להחמיר התנהגות סרבנית אצל ילדים כגון דפוס הורי נוקשה ודורשני מדי, או לחלופין היעדר מסגרת ברורה וגבולות בבית, סביבה משפחתית עמוסה בלחצים, או היעדר נוכחות הורית מספקת.
כאשר ילד נמצא רוב הזמן בהתנגדות לסביבה ולמה שיש לסביבה להציע הוא מפסיד הזדמנויות להתנסות ולצמוח, מה שיכול לגרום לפגיעה התפתחותית ממשית. כלומר אם ילד לא מתנסה במסגרות חברתיות ובחוגים, מרבה להיעדר מבית הספר, לא נחשף לפעילויות בטבע ולפעילויות עם המשפחה והחברים הוא מתחיל בהדרגה להצטמצם יותר ויותר, וזה לא מאפשר לא לחזק "שרירים" חיוניים של תפקוד והתמודדות.
"רוב ההורים חשים הרבה דאגה, אכפתיות ואהבה לילד המתנגד, ומבינים שהוא במצוקה ושעליהם להתגייס ולהתאמץ כדי לעזור לו"
כמו כן, כשילד נמצא רוב הזמן במצב-רוח שלילי, ובקונפליקטים קשים מול הסביבה, הוא מפתח זהות נרגנת ודווקאית ומקבל פידבק שלילי ולא מעודד מסביבתו. הדבר יכול פגוע אנושות בביטחון העצמי שלו וליצור אצלו בהדרגה דימוי עצמי נמוך ושלילי. בנוסף, משפחות שמתמודדות עם ילד מתנגד מרגישות שכל חברי המשפחה צריכים "ללכת על ביצים" כדי להימנע מקונפליקטים עם הילד, וכן שההורים והאחים משלמים מחיר של אווירה קשה ומרירה וביטול של טיולים, מפגשים ואירועים בגלל הילד המתנגד.
לעיתים מבטאים ההורים תחושה קשה שאם הילד המתנגד לא היה במשפחה היה קל יותר להתנהל והחיים היו יותר טובים עבור כולם. עם זאת, רוב ההורים חשים במקביל גם הרבה דאגה, אכפתיות ואהבה לילד המתנגד, ומבינים שהוא במצוקה ושעליהם להתגייס ולהתאמץ כדי לעזור לו.
איך מסייעים לילד המתנגד כשכל השכנועים לא עוזרים?
1. חשוב לזכור שההתנגדות נובעת לרוב ממצוקה או קושי, ולכן יש לאתר את מוקדי הקושי בחיי הילד ולנסות לסייע בהם. למשל: ילד עם קשיים לימודיים שמגלה התנגדות חזקה בסביבת בית הספר, ילד שמגיב בסרבנות בגלל קושי ליצור קשר עם בני גילו, או ילד שמתנגד כתגובה למצוקה הקשורה לסביבה המשפחתית. כשמוקדי הקושי ברורים, קל יותר לחשוב על תוכנית פעולה עבור הילד וקל יותר להחליט במה להתמקד, איך לפעול ים הילד וגם היכן להתעקש והיכן לוותר.
2. תוכנית טיפולית והתנהגותית לילדים מתנגדים צריכה להיות מערכתית ולגעת בכל הסביבות שבהן נמצא הילד. כל האנשים הקרובים לילד צריכים "ליישר קו" על פי עקרונות התוכנית שבונים לילד, שכוללים לרוב שילוב בין הגדרה ברורה של גבולות ואכיפה עקבית שלהם על ידי דמויות הסמכות, לצד אמפתיה, נוכחות ותמיכה לילד. כך למשל, ניתן לנסח עם הילד הסכם מהם הדברים שהוא חייב לעשות כל שבוע, ולהתנות פעילויות פנאי כמו זמן מסך בכך שהוא מבצע את הדברים הבסיסיים שסוכמו, כמו למשל הליכה יומיומית לבית הספר, מקלחת ובחירה של חוג אחד.
היכולת של הסביבה ההורית והחינוכית להגדיר מול הילד את הדרישות הבסיסיות, לעמוד מול התנגדות ולאכוף יחד את ביצוען, אך לצד זה גם לתמוך בילד, להראות לו שמאמינים בו ואוהבים אותו ולעזור לו - חיוניות להצלחת תוכנית התנהגותית מעין זאת. בניית תוכנית התנהגותית לילד מתנגד היא לעיתים מורכבת מאוד ויש להתייעץ באנשי מקצוע מתאימים לשם כך.
3. ילדים מתנגדים צריכים עוגן רגשי בטוח ויציב בגלל שהם חווים הרבה דחיה מסביבתם וחשופים לפידבק שלילי מהסביבה בגלל התנגדותם. זאת משימה קשה מאוד עבור ההורים להמשיך לאהוב ולטפח את ילדיהם למרות המהמורות והקשיים שהם מייצרים, אך זה חשוב מאוד כדי שהילדים יחושו שיש להם על מי לסמוך, שלא מוותרים עליהם ושמחזיקים בתקווה שהדברים ישתפרו.
דרך הקשר המיטיב ודרך אהבה ללא תנאים, הרבה דברים חיוביים יכולים להתפתח ולקרות, ויש להוקיר ולהעריך כל צעד קטן בדרך לנכונות של הילד להעז להתנסות, ולוותר על ההתנגדות שכבר הפכה לחלק מזהותו.
