בימים שבהם הקורונה פוגעת בכולם, גם תנועות הנוער נמצאות בסכנת סגירה ובראשן תנועת הצופים שנחשבת כיום למובילה בארץ. מחנה פסח בוטל, מחנה קיץ שהיה אמור להתקיים במתכונת ייחודית - בוטל והעתיד לגבי שנה הבאה אינו ברור. כדי להבין מה הייחודיות והערך המוסף הגדול, שוחחנו עם ילדי הצופים של אז והיום.
"אמא שלי הייתה בצופים, שני האחים שלי הגדולים היו בצופים, לכן זה היה טבעי שגם אני אהיה בצופים. היה לי ברור שגם הבן שלי יהיה בצופים, משתפת הדס טליו מפתח תקווה, אמא לשלושה ילדים (12.5, 10 ו-6.5).
"לכל שכונה יש את תנועת הנוער שמובילה. בשכונה שבה גרתי, ברמת גן, הצופים שלטו. התחלתי כי כולם הלכו ונשארתי כי היה כיף. גם כשהיו תקופות שלא היו ילדים מהכיתה שהלכו, הצטרפתי לקבוצה אחרת. בתיכון, כולם היו בצופים. הייתי צופיפניקית מכיתה ד' עד סוף התיכון. הייתי מדריכה, ראשג"דית, רכזת הדרכה. ממש גרתי בצופים", אומרת טליו.
מה את זוכרת מאותה תקופה?
"הייתי בכיתה ד' ואני זוכרת שהיינו מאוד עצמאיים. היינו נפגשים עם המדריך בבית הספר והולכים ברגל במשך חצי שעה. היינו חוזרים יחד ועוצרים לאכול בדרך. גם הבן שלי כזה, הוא תמיד מגיע שעה לפני הפעילות ונשאר אחרי, להיות עם החברים".
היה ברור לבן שלך שהוא מצטרף לצופים?
"הוא ידע שזה חשוב לי שהוא יהיה בצופים, אבל תמיד אמרתי לו שזו החלטה שלו. הוא הלך למפגש היכרות, בסוף הם נשארו שמונה חברים טובים והוא נהנה. אח שלו הקטן יותר, כל הזמן קינא בו שהוא הולך. בן סיפר לו כמה זה כיף להיות בלי הורים וגם הוא יתחיל בשנה הבאה".
בן משתף: "כיף לי בצופים, כבר חודשיים בערך שלא הייתי בגלל הקורונה. אני מתגעגע למדריך, לחברים שלי. אנחנו משחקים ביחד, אני אוהב לעשות מורלים, משחקים כל הכיתה, השכבה והגדוד. כל אחד יכול להשתלב, מקבלים את כולם ועושים שמח. יש לי עוד חוגים כמו כדורסל ואני מצליח לשלב את הכל ביחד. בעתיד, אני רוצה להיות מדריך בצופים".
הדס, במה שונה הצופים שלך לעומת היום?
"בני הנוער היום כל הזמן ברשת, יודעים המון, מאתגר ללמד אותם דברים חדשים. בתקופה שלי, לפני מחנות, היינו הולכים ביחד עם המדריך וקונים בסופר, מבשלים ביחד. היום, ההורים מצטרפים למחנות ומבשלים עבור הילדים. בקיץ שעבר הייתי במחנה, במטבח של ההורים, זה היה פנטזיה לבשל להם. השתדלתי רק להציץ מדי פעם על הבן שלי, כדי לא לפגוע לו בחוויה ושמחתי לראות ילד עצמאי".
קראו עוד:
יש ערכים שגדלת עליהם והצלחת ליישם בבגרותך?
"לומדים על החיים. אני זוכרת שבכל פעם כשמישהו לא נרשם לטיול, הלכנו לבתים של הילדים להבין למה ואז נחשפתי לאבא שאמר שאין להם כסף. זה מלמד על החיים אחרת. הופכים להיות עצמאים, זה מבגר אותך, רכשתי כלים של משמעת והדרכה. בצבא הייתי מדריכת גדנ"ע, היום אני פעילה בהנהגת הורים בבית הספר, עוזרת, מעבירה פעילויות, אלו דברים שגדלתי עליהם, שלמדתי מהצופים".
כולם מכירים את כולם
דניאל פישמן ממושב תלמי יחיאל, אב לארבעה (תאומים בני שש ותאומים בני עשר), הצטרף לצופים בכיתה ט', כשעלה לארץ.
"בצופים כולם מכירים את כולם. לא סתם קוראים לזה שבט", הוא אומר. "הגעתי בשלב מאוחר יחסית והשתלבתי, גרתי ביהוד וכולם היו בצופים. בספר מחזור כתבו עליי, שאם לא מוצאים אותי בבית הספר, שיחפשו בצופים".
מה העניקה לך התקופה הזאת?
"מעבר לעניין, מקום של ביטוי אישי. עשינו דברים מיוחדים יחד. סיימתי כמרכז שבט, שזו הדרגה הכי בכירה שאפשר להגיע אליה כחניך. אני זוכר שלפני מחנה קיץ היינו נוסעים להכין את השטח, עובדים 24 שעות ללא שינה כמעט, חבר'ה טובים, כולם מכירים את כולם, יכולת להקים דברים מגניבים וגם תכנון - הנדסה בסיסית.
"קרו המון קטעים מצחיקים, עד היום אנחנו בקשר כמה חברים ותמיד כיף להיזכר ולצחוק ביחד. למדתי מהצופים אהבה לטיולים, להכיר את הארץ דרך הרגליים, מעורבות חברתית, מנהיגות והתנדבות".
מה כל כך חשוב מבחינתך בתנועת נוער?
"רוכשים חברים לחיים וגם היכולת לבטא את עצמך, להתפתח. כל כישרון שיש לך, אפשר למצוא מה לעשות איתו בשבט. כל אחד יכול להביע את עצמו בהמון צורות. בתקופתי, חבר'ה שהיו בצופים התקדמו לתפקידים בכירים בצבא בזכות הכלים שרכשו.
"תנועות נוער הן המקום למצוא חברי אמת, יכולת להתפתח, למצוא במה אתה טוב, בלי פילטרים. לכל אחד היה תפקיד: היו כאלו שהיו מומחים והתקשרו להורים, לשכנע לרשום ילדים למחנות, אחרים על קישוטים, לכולם היה מקום ותפקיד, הצופים גרמו לי להיות בנאדם טוב יותר".
איך ההורים שלך הגיבו?
"הייתי רוב הזמן בצופים. סבתא שלי לא ידעה הרבה מילים בעברית, אבל אם הטלפון צלצל ושאלו איפה דניאל. היא ידעה להגיד 'דניאל בצופים'".
על החשש לסגירת תנועות הנוער, פישמן אומר: "לתנועות הנוער יש הרבה ערך לקהילה, מעורבות חברתית, עזרה לזולת ולמשפחות נזקקות. שם גדל דור העתיד. בנוסף, מעסיקים את הילדים במשך ימים, שבועות. מה מצפים שיעשו? שיהיו בפורטנייט?"
חבורה של ילדים עם מכנה משותף
"תמיד כתבו עליי בספרי מחזור שאני צופיפניקית, הצופים היו חלק מהחיים שלי", משתפת דפנה טל ווטסון מהוד השרון, אמא לשניים (11 ו-7).
"הייתי מכיתה ה' ועד סוף התיכון בשבט הדר ברעננה. בכיתה י' הייתי מדריכה וכשבגרתי טסתי לוושינגטון, הייתי רכזת שבט".
איזו חוויה הכי זכורה לך מהצופים?
"זוכרת פעילות כיפית, הערצה של מדריכים, מפגש חברתי, גם כשהחברים שלי בכיתה לא הלכו, הלכתי. היו לי המון חברים בצופים, חבורה של ילדים עם מכנה משותף ושפה משותפת, משהו שמלווה אותי לאורך שנים.
"בתקופתי היו פעולות בשלישי ושבת. אני זוכרת שאם היינו מטיילים בימי שבת, היה ברור שחוזרים ב-16:00 לפעולה, לא מפספסים צופים ולא משנה מה קורה".
לדבריה, "חשוב שתהיה תנועת נוער עם ערכים של אהבת הארץ ועזרה לזולת שלא קשורה לפוליטיקה. בנינו מתקנים, היינו עושים תחרויות של מי הסנאדה הכי יפה. אהבתי מחנות קיץ, ימי ספורט, הכרנו אנשים בשבטים אחרים, נפגשנו עם חברים מחוץ לשעות הצופים והפכנו לחברים טובים".
יהלי, בנה הבכור, נמצא שנתיים בצופים. "אני לא מוותר על הצופים, אני מאוד אוהב את המדריכה שלי, פוגש את כל החברים שלי", הוא אומר. "זה מגבש אותנו מאוד, שונה ממפגשים רגילים אחר הצהריים".
למה התגעגעת בתקופת הקורונה?
"מאוד אהבתי פעילויות שבהן היינו מכינים דברים. גם בקורונה היינו בקשר בזום ועברנו פעילויות. אני מאוד נהנה וכשאהיה גדול ארצה להיות מדריך".
אם היית צריך להעביר מסר לראש הממשלה - מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו שיבוא פעם, שינסה. יראה כמה זה כיף".
