שני מגידיש לא יכלה לעצור את הדמעות. באינקובטור שכבה בתה אבישג אמילי. היא הושיטה יד וליטפה את גופה הקטנטן. הפגייה באיכילוב היא מקום שמתערבבים בו בכי, שמחה ופחדים על בסיס יומי. אבל גם עבור המקום הזה, שמורגל בדרמות, מדובר בסיפור יוצא דופן, כזה שיכול לקרות רק בתקופת הקורונה.
מגידיש אובחנה כחולה בנגיף זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים. היא הופרדה מהתינוקת שלה, שנולדה במשקל 1,100 גרם, מיד לאחר הלידה. אפילו לא הספיקה לחבק אותה ובמשך שבוע וחצי שהתה בבידוד ולא ראתה את בתה הפעוטה שנלקחה לפגייה. ביום חמישי שעבר הן סוף-סוף התאחדו.
למגידיש קשה להסתיר את סערת הנפש שלה: "איך שהמעלית נעצרה בקומה, רצתי כמו מטורפת לפגייה כשהלב שלי דופק הכי מהר מאי פעם", היא מספרת על הפעם הראשונה שבה ראתה את בתה. "כבר לא יכולתי יותר לחכות, אפילו לא חצי שנייה, עד שאפגוש את התינוקת שלי.
"כשהייתי בבידוד עמדתי בקשר רציף עם הצוות של הפגייה. האחיות דיברו איתי כמה פעמים ביום ושלחו לי תמונות של אבישג. הודיתי להן ועד מותי אזכור את מה שהן עשו בשבילי, אבל רציתי משהו אחר. להיות שם, לגעת בקטנה שלי, ללטף אותה, לחזק אותה ולעודד אותה לחיות, וזה לא קרה.
"כמה ימים אחרי הלידה פשוט קרסתי. הייתה לי נפילת מתח מטורפת. אני חושבת ש-12 שעות רק בכיתי. לא רציתי כלום, רק להיות עם הילדה שילדתי ושאני אפילו לא יודעת איך היא נראית".
"מופרדת מהתינוקת שלי כמו מצורעת"
גם עכשיו, כשהיא נמצאת עם אבישג הקטנה בפגייה, מחזיקה את ידיה הקטנות, מבטיחה לה שלעולם לא תעזוב אותה יותר - מגידיש עדיין בתוך הטראומה. "אין אף אחד מהמשפחה על ידי", היא מספרת בכאב, "אין מי שיחזיק לי את היד, ירטיב לי את המצח, יעודד אותי, יסיח את דעתי. למזלי, נפלתי על צוות אנושי שעטף וחימם לי את הלב וניגב לי את הדמעות".
חדר הלידה עבר חיטוי מקיף, הצוות כולו היה ממוגן היטב כדי למנוע סכנת הדבקה. "הייתי ממש היסטרית", מתארת שני בדמעות, "ילדתי תינוקת ואפילו לא ראיתי מה יצא מהגוף שלי. אין דברים כאלה בטבע, גם חיה רואה את כל הגורים שלה, נוגעת בהם, מלקקת אותם ואני מה? מופרדת מהתינוקת שלי כמו מצורעת, מבלי שאני בכלל מכירה אותה?"
קראו עוד:
בבוקר של המפגש התקשרו לשני מהפגייה ועדכנו אותה שיש לה אישור לבוא לביקור לאחר שנתגלתה שלילית לקורונה. "ואז מתקשרים מהפגייה שוב ואומרים לי שהאפידמיולוגים של בית החולים לא מאשרים לי להגיע, וככה זה נמשך כל היום - מאשרים, לא מאשרים. עד שלקראת ארבע אחר הצהריים קבלתי אישור סופי".
הבעל אוריאל, שבעצמו היה בבידוד ויצא ממנו לפניה, ביקר בפגייה זמן קצר לפני כן. שני הגיעה מלווה בגיסתה. "מאז שהייתי אצל אמא שלי בבידוד לא יצאתי מפתח הבית", היא מספרת, "ופתאום אני מדלגת על המדרגות כמו אתלטית כי בוער לי בעצמות להכיר את התינוקת שלי.
"עברתי את כל החיטוי שהייתי צריכה לפני הכניסה ולקחו אותי לאינקובטור של הילדה שאני לא מכירה. הנחתי עליה ידיים דרך שרוולי האינקובטור", היא מתארת בקול רועד, "ואולי רבע שעה רק בכיתי. בכאב, ברגשי אשמה ובהקלה.
"מיד התחברתי אליה בטירוף. זהו רגע שאין מילה לתאר אותו וכל תסריט שהרצתי לי בראש על המפגש הזה, לא התקרב אפילו לעוצמתו של המפגש בין אם לפרי בטנה. ומה שהיה הכי קשה זה שלא ניתן עדיין להרים ולחבק אותה, אבל גם זה יבוא".
"זה היה גדול עליי"
מגידיש (36) סייעת בגן ילדים, נשואה לאוריאל (38). לבני הזוג עוד חמישה ילדים: שנאל (13), נופר (12), עילאי (8.5), יהלום (7) וענאל (עשרה חודשים). עוד לפני סיפור הקורונה ההיריון של אבישג אמילי היה קשה. "מכל ההריונות האחרים שעברתי בקלות זה היה המוזר ביותר", היא אומרת.
"הוא לא תוכנן וגם די נדהמנו שבשבוע השישי זיהו שני עוברים. מצד אחד כמובן שמחתי וכאישה מאמינה הודיתי לשם, אבל האמת היא שדי נבהלתי מלהביא הביתה, ועוד במכה, שני תינוקות, כשמחכה לי עוד אחת בת פחות משנה ועוד ארבעה נוספים".
מההדמיות שעברה אבחנו הרופאים תאומים זהים והסבירו להורים המופתעים את עקומת הסיכון. "נתנו לנו נתונים סטטיסטיים אבל מי בכלל חשב שהוא יהיה חלק מהם? מה גם שההיריון היה תקין לגמרי, כולל כל הבדיקות הרבות שעברתי והרגשתי ממש טוב".
כך זה נמשך עד לשבוע ה-23, כשנתקפה בכאב גב תחתון חריף ופתאומי. היא פונתה למיון נשים באיכילוב ואושפזה להשגחה. "בין יתר הבדיקות שעשו לי נכללה גם הערכת משקל ושם קיבלנו בום ללב, מהפער המשקלי המשמעותי שבין שתי העובריות. בעוד האחת במשקל נורמלי, המשקל של אחותה עמד על 400 גרם". אבל מסריקות שעברו העובריות אובחן דווקא אצל הגדולה דימום מוחי ובטני ולאם הומלץ על ביצוע דילול עוברים.
"זה היה נורא", מתארת שני, "כי את שתיהן כבר ראיתי באולטרה-סאונד וכבר התרגלתי למחשבה שאני עומדת ללדת שתיים ופתאום לוותר על אחת? זה היה כל כך קשה וגדול עליי שהרגשתי שאני לא מסוגלת לקחת על עצמי את ההחלטה הזו ולכן בעלי ואני שיתפנו רופאים נוספים ורבנים. כולם פה אחד תמכו בהמלצת הדילול. הסבירו שעדיף להציל אחת מאשר לסכן את שתיהן וזה מאוד הקל עליי".
"הרגשתי כמו במציאות מדומה"
את ההליך הקשה הזה נאלצה שני לעבור לבדה כשאיש מבני משפחתה אינו לצידה. "אמא שלי אובחנה חיובית לקורונה ונשלחה לבידוד במלון. אבא שלי היה בבידוד בבית ומכל האחרים מנעו להגיע לבית החולים". עם עובר אחד בבטנה היא חזרה לביתה תוך הקפדה על ביקור למעקב דו-שבועי בבית החולים.
"ואז, לפני שבוע וחצי, כשכבר חשבתי שמיציתי את כל ההפתעות שזימנו לי הנגיף וההיריון, הסרט של החיים שלי מייצר את הסצנה המטורפת הבאה: כשאני בשבוע ה-29 ומרגישה ממש בסדר, הבחנתי בהפרשות שבזמן אחר הייתי בשקט מתעלמת מהן, אבל אחרי מה שעברתי החלטתי בכל זאת להתפנות למיון. מקסימום, אמרתי, לעצמי, יגידו עליי שאני היסטרית".
הצוות הרפואי אכן לא התרגש אבל בבדיקה שנערכה בכל זאת התגלה מיעוט מי שפיר ועל כן הוחלט לאשפז אותה. דקה לפני שהועלתה למחלקת אם עובר, נלקחה ממנה בדיקת מטוש, כחלק משגרת זהירות שעוברת כל הריונית באיכילוב.
"העלו אותי למחלקה ולקראת בוקר מגיע רופא ממוגן לחדר שלי ומבשר לי שאני חולה בקורונה ושלא אצא מהחדר החוצה. לא האמנתי. הרגשתי כמו במציאות מדומה. מה עוד אצטרך לעבור, אילו עוד קשיים יוצבו לפניי ובאילו ניסיונות עוד יעמידו אותי?"
קצת פחות מיממה אחר כך, ירדו המים באופן ספונטני והיא הובהלה בדחיפות לחדר ניתוח, עם אחות צמודה שמתחלפת רק בסוף כל משמרת. "הלידה התעכבה כשאני כאובה, חולת קורונה, אמנם בלי תסמינים אבל עם עדות למחלה בדם, ולבד".
לאחר הלידה הועברה למחלקת הקורונה בבית החולים. "אם זה לא הספיק לי אז במחלקה הייתי היולדת היחידה. הייתי במצב נפשי ממש רע, לא היה לי עם מי לדבר. מכל איש צוות שפגשתי ביקשתי רק שיצילו את הפגה שלי, שיילחמו עליה. התחננתי בשבילה".
אחרי שלושה ימים במחלקת הקורונה, נשלחה הביתה להשלמת מכסת הבידוד. "איזה הביתה?" היא אומרת, "יש לי בבית עוד חמישה ילדים בריאים, לא יכולתי ללכת לשם. הלכתי לאמא שלי, שנדבקה גם היא בקורונה, אבל כבר השתחררה מהמלונית והעברתי אצלה את הבידוד.
"אמנם הייתי עם אמא שלי אבל הרגשתי ביתר שאת כמה קשה לי הבידוד הזה, הריחוק הנורא הזה בלי לראות את הילדים שלי ובלי להכיר את התינוקת שרק ילדתי. מה גם שהייתי מאוד חלשה לא רק נפשית אלא גם פיזית מהניתוח הקיסרי השני שעברתי בפחות משנתיים".
"לחיות בסרט מטורף"
והיה גם את עניין ההנקה. "את כל הילדים שלי הינקתי. מבחינתי חלב אם הוא שווה ערך למנת דם. אבל אחרי שילדתי את ענאל בת העשרה חודשים החלב בקושי יצא וגם הפעם עודדו אותי לשאוב אבל זה לא הלך".
פרופ' דרור מנדל, מנהל בית החולים דנה־דואק לילדים ומחלקת פגים וילודים באיכילוב, מייחס להנקה ערך רב: "יתרונות חלב אם לתינוקות, ידועים ומוכחים זה מכבר, קל וחומר לפגים שלהם יתרונות ההנקה אף גדולים יותר ומסייעים בהתפתחותם. חלב אם", הוא אומר, "מונע מפגים תחלואת מעי, זיהומים ואף משנה יכולות נוירו-קוגניטיביות ולכן, במחלקת הפגים שלנו, אנו עושים מאמצי על לעודד אמהות לשאוב חלב".
אחרי שמגידיש לא צלחה את השאיבה, פנה פרופ' מנדל לבנק חלב אם של מד"א, בבקשה לספק תרומות חלב לאבישג. "מיד כשפנינו והסברנו להם את דחיפות הבקשה, הם נענו במהירות והעבירו אלינו אספקה מסודרת של תרומות חלב אם". בנק חלב האם שנוסד כבר ב-2017, לא קיבל עדיין את כל אישורי הרגולציה של משרד הבריאות ולכן את מנות החלב הוא מספק תחת ההגדרה של טיפול חמלה.
בתוך כל רכבת ההרים הרגשית הזו, חגגה מגידיש גם יום הולדת 36, או "פעמיים חי", כפי שהיא אומרת בחיוך. "אתמול בלילה לפני שנרדמתי גילגלתי בראש את מה שעברתי בשבועות האחרונים ולא האמנתי שאני, שני מגידיש, השחקנית הראשית של תוכנית המציאות המטורפת הזאת.
"יש לי עוד חמישה ילדים שגם אותם לא ראיתי כל הבידוד. הם הגיעו כולם עם בלונים ומתנות לאמא וזו הייתה מסיבת בכי ארוכה ומנחמת. פשוט סרט".
