לפני שבועיים קיבלתי שיחת טלפון מאבא לנער בן 15. עוד מקרה של משפחה נורמטיבית שבה ההורים מוצאים עצמם בעימות אלים עם המתבגר.
קשר שתיקה גדול קיים לגבי עימותים אלימים בין הורים למתבגרים. זו תופעה חוצת מעמדות ומגזרים. זה קורה במשפחות המבוססות, במעמד הביניים ובשכבות החלשות כאחד. המכנה המשותף הוא ההסתרה, הבושה והכאב הגדול.
וזה מה שקרה באותו ערב לאותו אבא מול בנו שהודיע שהוא יוצא ויחזור "מתישהוא". ההורים ביקשו לדעת מתי בדיוק הוא מתכוון לחזור והבהירו שזה לא יהיה לאחר השעה 2:00 בלילה.
הבן השיב שלא מקובל עליו וזרק לאוויר, "אני אחזור מתי שאחזור". האב נעמד בפתח הדלת ואמר לבן שהוא לא יוצא מהבית בלי להתחייב לחזור בשעה 2:00. הם עמדו שניהם קרוב לפתח הדלת, אחד מול השני במרחק כמה סנטימטרים, כשהאב חוסם בגופו את היציאה.
הבן, שכבר עקף את האב בגובהו וגם מבנה גופו רחב וחסון, ביקש מהאבא לזוז, האב הטיח בו "שלא תעז לנסות ולעבור", הבן אמר שיעבור בכוח, וכשתי שניות אחר כך האבא מצא עצמו המום על הרצפה והבן יצא מהבית.
לאחר המקרה האבא והבן היו בנתק מוחלט. האווירה בבית הייתה קשה וכל הצדדים נמצאו במצב של חוסר אונים שלא היה להם מושג איך לצאת ממנו.
במפגש שלי עם האב, הדבר הראשון שצריך היה לעשות הוא למוסס את הפגיעה האישית, להתקדם מהעלבון אל עבר הבנת המצב וההכרה במציאות החדשה. לא עוד תקשורת עם הילד שבנויה על איומים והתניות אלא יחסים שמבוססים על אמון, הדדיות, כבוד והערכה. יש עוד דרך ארוכה לעשות עם האבא - אבל ניצני השינוי החיובי כבר מורגשים בבית.
גיל ההתבגרות, המתבטא בהתפתחות פיזיולוגית ורגשית מואצת, מתחיל היום בשלב מוקדם יותר מבעבר. אצל בנות ההתפתחות הפיזיולוגית-רגשית יכולה להתחיל כבר בגיל עשר, אצל בנים זה יגיע בדרך כלל בגיל 12.
ההתפתחות הפיזיולוגית המתבטאת בגדילת הגוף, התפתחות האיברים ובשיעור (הופעת שיער על הגוף) היא גלויה וברורה אבל ההתפתחות הרגשית - הנובעת בעיקר מהתפתחות נוירולוגית - אינה נראית לעין, לכן כשהמתבגרים שלנו מתחילים להתנהג בצורה אחרת זה תופס אותנו בדרך כלל לא מוכנים.
קראו עוד:
תוסיפו לזה את המאפיינים המרכזיים של גיל ההתבגרות: התרחקות מחברת ההורים והתקרבות לחברת החברים, גיבוש הזהות האישית והרצון לעצמאות שבדרך כלל מתנגש עם רצון ההורים להישאר בשליטה. תחברו את שחיקת הסמכות ההורית והתפוררות התקשורת האישית בין ההורים למתבגר - והנה לכם מתכון לעימותים קשים.
מה עושים? קודם כול צריך להבין ולהפנים שהדרך שבה הורינו חינכו אותנו, גם אם אנחנו בטוחים שהיא עבדה, היא לא בהכרח הדרך הנכונה וחייבים לעשות שינוי.
1. תקשורת: בראש ובראשונה עלינו להקפיד על תקשורת יומית עם המתבגר. לא רק שאלות פונקציונליות של איפה היית ומה עשית. אנחנו צריכים להתעניין במה שקורה איתם. לא לנסות לקבל דו''ח יומי מפורט אלא לשאול מה שלומם, לשאול איך הם מרגישים. השאלות הקטנות הללו גורמות לתחילתה של שיחה קצרה וזו תקשורת חשובה.
2. יצירת פעילויות משותפות: בניגוד לעבר, מגוון הפעילות המשותפות עם המתבגרים עלול להצטמצם, ועדיין תמיד יש דברים שאפשר לעשות יחד איתם. החל מבילוי קצר בגלידרייה או במסעדה, פעילות ספורטיבית משותפת או כל פעילות אחרת שמעניינת אותם ואפשר להציע להם לעשות יחד אתכם. הפעילויות הללו מייצרות שיח, תקשורת חיובית, חיבור וקשר. כן, קשר, הדבר הבסיסי שהולך ומתכרסם בהרבה משפחות בלי בכלל ששמנו לב.
3. אין צורך להיות שוטרים: אכיפת חוקים, הקפדה ונוקשות מהר מאוד יביאו אותנו לידי עימות עם המתבגרים. כמובן שאני לא תומך בחופש מוחלט למתבגר שיעשה ככל העולה על רוחו, אבל בגיל ההתבגרות חייבים להתגמש, חייבים לוותר מדי פעם, מתוך מודעות שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם.
אנחנו ההורים צריכים להחליט מהם שלושת העקרונות שחשובים לנו ועליהם להתעקש. אין צורך ב-20 איסורים וכללים, ומיותר לייצר עימות על כל דבר. תזכירו להם שיש עניין שנקרא "הדדיות", וכמו שהם מבקשים מכם דברים ונענים בחיוב, כך גם אנחנו מצפים מהם.
בניגוד לעבר שבו יכולנו לכפות על ילדינו לעשות כמעט כל שביקשנו, עם המתבגרים המצב שונה. כל עוד השגרה הכללית חיובית נדרשת מאיתנו ההורים הבנה למצב החדש, התגמשות והתפשרות, לצד שמירה על עקרונות וכללים שחשובים לנו.
המתח והניגוד המובנה בין ההקפדה להכלה עלול לבלבל ולא תמיד קל ליישום אבל אם תקפידו ותתמידו להיות כל הזמן בתקשורת עם המתבגרים, תתעניינו באופן לא שיפוטי בנעשה איתם, תתעקשו ותמצאו זמן לבילויים ולפעילויות משותפות ותסתכלו עליהם בגובה העיניים - מובטח לכם לעבור בשלום ואפילו בהצלחה את הגיל הכי מאתגר בהורות.
