כמעט בכל מפגש עם הורים וצוותי חינוך שבו אני מספר אודות ההתמודדות האישית שלי עם הפרעת קשב, אני נשאל -"אם היית כיום ילד מה היית צריך מאיתנו על מנת להצליח?"
זו לא שאלה פשוטה. בטרם אני משיב אני נוהג לקחת נשימה עמוקה, וזוהי תשובתי אליהם (רק על עצמי יודע להעיד): הייתי צריך מכם שלשה דברים המשולבים זה בזה:
1. מבוגר אחד שיאמין בי
הייתי זקוק למבוגר אחד, שידע להסתכל לי בעיניים ולתת לי את ההרגשה שהוא מאמין בי, מאמין שאני יכול, והוא לא מתכוון לוותר לי ועליי.
קל לומר אך במציאות זה מורכב יותר. מכיוון שאני עושה הכל כדי שתיכנעו, תרימו ידיים ותוותרו. מבטיח ולא מקיים, קובע הסכמים ולא עומד בהם, שוב ושוב מייאש אתכם. סיבה נוספת שעליכם לדעת היא שאני יודע להסתכל לכם ב"לבן של העיניים" ולהרגיש האם יש מאחורי המילים כוונה או שאולי זו זה רק העמדת פנים. אל תגידו דברים שאינכם מאמינים בהם.
חשוב שתדעו שאם תתמידו ולא תתייאשו יגיע רגע שאסמוך עליכם ואז אעשה הרבה, הרבה יותר ממה שחלמתם וממה שאני הייתי עושה לו רק זה היה תלוי בי.
איך נבנה קשר נכון?
- נדבר בגובה העיניים - ילדים עם הפרעת קשב רגישים מאוד לדרך שבא מדברים איתם. דברו ממקום של הבנה וחיבור אליהם.
- השיח צריך להיות ממוקד ומכוון מטרה - חשוב לתת להם מקום להביע את דעתם ולעיתים להתעקש על כך. פעמים רבות ילדות וילדים עם הפרעת קשב בוחרים לתת לסביבה לבחור ולהחליט, כדי שאחר כך יהיה את מי להאשים.
- תחזקו ותפרגנו בכל הזדמנות - כולנו צריכים מילה טובה. קל וחומר ילדות וילדים שחווים הרבה רגעי תסכול וחוסר הצלחה. אצל רוב הילדים עם הפרעת הקשב המוטיבציה חיצונית. היא נשענת על קשר ועל גורם אחר המעודד ומחייב אותם לפעולה, לכן לקשר האישי יש חשיבות גדולה.
קראו עוד:
2. שימו גבולות
הדבר השני שאני זקוק לו מכם (לא רוצה, זקוק!) הוא שתהיו מבוגרים משמעותיים אשר יודעים להגיד לי "עד כאן. זה מותר וזה אסור, זה הגבול".
בצורה פשוטה, אני זקוק לגבולות ברורים. אחרת, הכאוס הפנימי והחיצוני הופכים לאוקיינוס של צרות. אכן נכון, אעשה כל דבר שביכולתי לפרוץ את הגבולות ולחפש כל חריץ לחדור דרכו, אך כשאראה ואחוש שאין אפשרות ואתם לא תוותרו, אתכנס לתוכם ואפעל כי שצריך.
זו משימה מאתגרת הדורשת בחירה וקביעת כללים, התמדה ונחישות, לא קל, אבל הכרחי ובעיקר אפשרי.
גבולות, כיצד נעשה זאת נכון?
- תסכימו ביניכם - לפני שאתם פונים לילדים תעשו תאום צפיות בינכם כהורים, תגיעו להבנה על מה לא מוותרים וכיצד מגיבים. הילדה או הילד צריכים לחוש שיש פה מבוגרים שמנהלים את העניין, אם אתם לא מסכימים תחכו עם הפנייה לילדים
- הגדרת הכללים - חשוב להגדיר בצורה מדויקת את הכללים שעליהם אתם לא מתכוונים לוותר. הילדה או הילד צריכים לדעת אותם מראש. יש מקום לשיח ולתיאום ציפיות אבל לאחר שקבעתם אין ויתורים. תכתבו אותם כך שיהיה תיעוד ויכולת מעקב לכולכם.
- עקביות - ללא יכולתכם להיות עקביים אין טעם שתתחילו לפעול, וללא עקביות אתם רק מעצמים את הבעיה.
תיווך
הדבר השלישי שאני צריך הוא תיווך. אני לא זקוק שתעשו במקומי, אלא שתלמדו אותי איך עושים, איך פועלים בצורה מתוכננת, איך פועלים בשלבים, איך בודקים שעשיתי הכל בצורה הנכונה. כשאתם תראו לי כיצד עושים, תדגימו, תתנו לי להתנסות וגם לטעות. יגיע הרגע שבו אפנים ואדע לעשות זאת בעצמי.
עצות בסיסיות שיעזרו לכם:
- בחירת משימה - בתחילה כדאי לבחור משימה שיותר קרובה לילדה או לילד, למשל הכנת ארוחה או סידור תיק לטיול. בהמשך אפשר להכניס גם משימות לימודיות.
- פירוק המשימה - הרעיון לקחת את הפעילות ובצורה מודעת להדגים כיצד מפרקים אותה לתת שלבים וכיצד מבצעים כל שלב.
- הדגמה ותרגול - בתחילה עליכם להדגים כל שלב ושלב, ולאחר מכן לתת לילד להתנסות בעצמו. מומלץ לעורר שיח על התהליך ולאפשר לטעות. זהו תהליך ארוך אך חשוב ואפשרי. ביכולתם של ילדות וילדים עם הפרעת קשב להגיע למצב שהם מפנים תהליכים אלו ויודעים להשתמש בהם באופן עצמי.
כן, לא פשוט אך בוודאות אפשרי. על מנת שזה יתרחש תחילה עלינו המבוגרים להאמין בעצמנו וביכולתנו להיות משפיעים ומחוללי שינוי ולהאמין בילדים שמסוגלים לעבור שינוי. עלינו להיות עקביים ולהתמיד לאורך זמן. אין קיצורי דרך, עלינו לבחון את העשייה ולעשות את ההתאמות הנדרשות לאור המצב, וכשצריך יש מקום לפנות לגורמים מקצועיים שיכולים לכוון ולסייע.
והכי חשוב - לדעת להעריך כל הצלחה ולאו הקטנה ביותר ולתת לה ביטוי. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ואז השינוי יגיע.
הכותב הוא מומחה לטיפול בהפרעת קשב ולקויות למידה, מחבר הספר "אל תוותרו עליי", מדריך מעשי להתמודדות עם הפרעת קשב ולקויות למידה
