לפני הראיון עם אלון פוטרמן, ציפיתי לפגוש דמות יבשושית בחליפה ובשיער מכסיף. לכן כשהוא נכנס, לבוש בג'ינס ובחולצת פולו, חשבתי שהוא טעה בכתובת. "אל תחמירי עם עצמך", הוא מרגיע אותי בחיוך. אבל זה בערך היה החיוך היחיד שלנו בראיון, כי למרות החזות הנעימה, המסר של פוטרמן קשה.
"רוצים לא לשמוע יותר תלונות על מעמד המורים? תפסיקו לחבוט בהם"
הוא איש חינוך בכל איבריו, אחד מהמצוינים שיש למערכת החינוך שלנו להציע. ובין כל הבעיות של המערכת, הוא מזהה אחד משמעותית במיוחד שממעטים לדבר בה: היחס המזלזל, המתנשא והזועם של ההורים כלפי המורים.
"רוצים לא לשמוע יותר ממורים תלונות על מעמד המורה? תפסיקו לחבוט בהם ותתחילו להתייחס אליהם כאל שותפים", אומר פוטרמן, ומתכוון אלינו, ההורים. "רגע לפני שפותחים עוד שנת לימודים בזום, ואומרים שצפוי לנו גם חורף קשה, הורים צריכים ללכת למורים של הילדים שלהם ולהחזיר להם אהבה, מתוך ההבנה שלפנינו שנה עם אתגרים גדולים וימים מתסכלים לשני הצדדים.
"המציאות היא מציאות קורונה, לא התכוננו אליה, אבל צריך להתמודד איתה והורים צריכים לחשוב מה עוד הם יכולים לעשות חוץ מאשר להתלונן. ככל שהמורה יבוא עם מצבר טעון יותר לכיתה, התלמידים ירוויחו".
אז אתה מגלגל את הכדור להורים?
"אני לא מגלגל. אני קורא ליצירת שותפות. כשנתפוס את עצמנו כשותפים של המורים וננסה לעזור, כל השיח יהיה שונה והסיפור ייראה אחרת. מספיק להתייחס למורים כאל 'הם', או כאל 'ציבור המורים'".
מעמד המורה? פספוס
הוא בן 39, נשוי למיטל ואבא לעומר בן התשעה חודשים ("יש לי עוד זמן עד שאפגוש את המורה של הבן שלי"), גדל באשקלון ומתגורר בניר בנים, מוביל את תוכנית החינוך הלאומית "תלמ"א" (תוכנית למצוינות באנגלית) שדורגה כתוכנית החינוך המובילה בישראל, ברשויות המקומיות ובפריפריה, ושימש כמזכיר "ועדת דורנר" שקבעה את מדיניות החינוך המיוחד.
פוטרמן יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא מטיף לצורך המיידי בשילוב זרועות בין הורים ומורים, והוא אף מפנטז על הקמתה של "סיירת הורים" שתדאג לעמוד לצד המורים בקשר דו-שבועי ולבדוק מה כל אחד מהמורים צריך כדי להתמודד עם התלמידים בימי קורונה.
בימים אלה רואה אור ספרו "מכל מלמדַי - מורות ומורים מעוררי השראה", ובו ראיונות מרגשים ומפתיעים עם 14 מורים שפותחים צוהר לעולם שהוא הרבה מעבר לסכסוכי שכר ולזעקות שבר על מעמד המורה.
קראו עוד:
"מעמד המורים בישראל הוא אחת העוולות הכי גדולות שקיימות בחברה שלנו", הוא כועס. "כולם מסכימים שזה תפקיד חשוב, אז למה הוא לא מתוגמל בכסף? למה כמות הדרישות מהמורים היא בלתי אפשרית? מישהו צריך לדבר בקול רם על מה שהמורים עוברים יום-יום בכיתות ומול הזום, ואולי אז נבין טוב יותר את הדרישות שלהם.
"כל חיי אני עוסק בתחום החינוך, אני בן של מורה ואני נשוי למורה ואני לא מהסס להגיד: הורים בארץ לא באמת מבינים את עבודת המורה. אנחנו לא באמת יודעים מה מורים עוברים והלוואי והיינו יכולים לצייד כל מורה במצלמה, כדי לראות מה קורה בכיתות או מול הזום".
המורים צריכים לקבל אהבה
בכלל, הטענה שהשיעורים בזום הם סוג של "חופש גדול" עבור המורים שלא מגיעים פיזית לבית הספר - מרתיחה אותו. "מישהו מבין שכדי להעביר שיעור בזום מורה צריך גם להכין את השיעור הזה, גם להיות מול המחשב, גם לדבר עם 30 תלמידים, וגם להתקשר אחרי זה ולבדוק מה כל אחד מהם הבין, ולתת דיווח להורים? וזה תוך כדי שהוא נמצא בעצמו בסגר או בבית עם הילדים.
"כולם מסכימים שזה תפקיד חשוב, אז למה הוא לא מתוגמל בכסף? למה כמות הדרישות מהמורים היא בלתי אפשרית?"
"אבל במקום להבין את זה, אומרים שהמורים בוחרים לעצמם את העבודה הזו כי יש להם חודשיים חופש גדול, או כי הם רוצים לחזור הביתה מוקדם להכין שניצלים. השיח הזה, שכולל משפטים כמו 'שייכנסו מתחת לאלונקה', בלי להבין שאף אחד לא היה יכול לעמוד במקומם, לא מקדם אותנו לשום מקום.
"הרי הורים נשארו בבית בחל"ת או בסגר עם שלושה ילדים ורצו לקפוץ מהחלון, אז להיות עם 30 ילדים כל יום בכיתה, גם להעביר ידע, גם לחנך, גם להיות סוג של בייביסיטר וגם לקבל משכורת לא מי-יודע-מה וחבטות מהציבור? אתם באמת לא מבינים עד כמה זה בלתי אפשרי, ושהמורים צריכים לקבל אהבה ולא מלחמה?"
אם הציבור לא מבין, אז מערכת החינוך נכשלה בהסברה. אולי במקום לשלוח נציגים לצעוק בטלוויזיה, תעשו זום-אין, ותראו מה המורים עושים?
"החינוך בישראל הוא ציבורי ולכן האחריות לעשות את זה היא בידיה של מערכת החינוך. למשרד החינוך יש את התקציב השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, ומתוך כך תקציב התקשורת שלו הוא ענקי, והוא בהחלט צריך להשתמש בתקציב הזה כדי לכוון זרקור לעבודת המורה".
אבל אם המערכת לא עושה את זה, אז פוטרמן עושה את זה בספר שלו (הוצאת "ידיעות ספרים"). לצורך כתיבת הספר הוא ליווה מקרוב 14 מורים (חלקם השתתפו בפרויקט "המורה של המדינה" של "ידיעות אחרונות"), ביקר בכיתותיהם, למד מקרוב את האתגרים שעימם הם מתמודדים ושמע מהם מדוע למרות השחיקה והקושי, הם לא עוזבים את המקצוע.
"כתבתי את הספר כדי לעזור להורים בישראל להכיר מקרוב את מה שחושבים ומרגישים האנשים שאמונים על חינוך הילדים שלנו. לדעתי, המורים בישראל לא מקבלים הזדמנות הוגנת, לא מהציבור ולא ממערכת החינוך שאינה מייצרת מספיק הזדמנויות לשיפור מצבם של המורים".
אז זה מה שהכי חשוב עכשיו? שהמורים יקבלו הזדמנות? חשבתי שאנחנו צריכים לפתוח שנת לימודים בעוד שבוע.
"ברור ששר החינוך גלנט ומנכ"ל משרדו צריכים להתמקד ולעמוד באתגר הבלתי אפשרי של פתיחת שנת לימודים תחת מגבלות הקורונה, וזה ממש לא הולך להיות פשוט. אבל יחד עם זאת, לא תהיה להם ברירה והם יצטרכו לכנס בקרוב את כל בכירי מערכת החינוך ולחשוב איך אפשר לגרום לתשעה מיליון האזרחים בישראל להבין ולהעריך את עבודת המורים, כדי שבעוד שנה אפשר יהיה לגרום לממשלה להקצות תקציב גבוה יותר לשכר המורים.
"מורים לא בחרו את העבודה הזו כדי לחזור הביתה בצהריים ולהכין שניצל"
"האג'נדה של מי שעומד בראש המערכת השנייה בגודלה בישראל חייבת לכלול הבאת תקציב ממשרד ראש הממשלה וממשרד האוצר כדי לחזק את מעמד המורה על אמת ולא כסיסמה. ובנוסף, יש תקציבי תקשורת, יש דוברות למשרד, יש משרד פרסום שצריך לקדם את האג'נדה הזו.
"גם המורים צריכים להפסיק לצעוק ולהתחיל לדבר על עבודת היומיום שלהם, ממש כמו שהיה במאבק העובדים הסוציאליים, שלא רק צעקו 'אנחנו קורסים', או 'אנחנו חשובים', אלא היה טון שהוכתב מלמעלה, שגרם לציבור לראות את האנשים שהעו"סים פוגשים בכל יום, שייצר הבנה שהתנאים והשכר הם בלתי אפשריים, ואין סיבה שזה לא יקרה גם עם המורים".
איפה נכשלנו בביסוס דימוי המורים?
"שאלה מעולה. אני חושב שיש אנשים שבלי לשים לב עושים עוול לתדמית המורים בישראל. אני מתכוון לארגונים יציגים של המורים שמדברים בשמם בכלי תקשורת. אני חושב, למשל, שכל הכוונות של יפה בן-דוד הן הכי כנות בעולם.
"אני מאמין לה בכל ליבי שהיא רוצה שמעמד המורה יהיה גבוה יותר, שהיא נלחמת למען המורים ואני מעריך את הכוונות שלה, אני רק חושב שהיא נמצאת במקום בלתי אפשרי, כי לצד הדרישות יש גם שעת מבחן לאופן שבו הן נתפסות, קוראים לזה תדמית והיא נקבעת בתקשורת.
"ואם מציבים את הנציגה שבאמת נלחמת למען המורים מול מנחה בפריים-טיים שלשונה חדה כתער, אז מצד אחד היא נכשלת, אבל מצד שני היא באמת-באמת מקדישה את חייה המקצועיים לייצג מורים ולדאוג לרווחתם.
"בדיוק שם צריך לעשות עבודה תקשורתית טובה יותר, לצאת בקמפיין שמדגיש את עבודת המורים, או לעשות מה שאני עשיתי ולכתוב ספר שבו יש מונולוגים של מורים כדי שהורים יתפסו את המורים כשותפים לחינוך הילדים, שותפים לדרך".
אני השתכנעתי ולו הייתי שר החינוך, הייתי הופכת את פוטרמן לגורם המקשר בין משרד החינוך לבין תודעת הציבור. פשוט מפני שהוא איש חינוך אמיתי, שאוהב ומכיר את המערכת לפניי ולפנים ויש בו גם חמלה כלפיה וגם דרישה למצוינות.
מה המקומות שבהם הצלחנו כמערכת חינוך?
"יש כמה כיוונים טובים שהחלו בשנים האחרונות. קודם כל יש יותר ויותר למידה משמעותית בכיתות ופחות שינון ונוצר שיח במערכת על כך שלא פחות חשוב ממבחן זה לעשות עבודת חקר למשל. המערכת פתאום הבינה שיש דרך אחרת ללמוד. דוגמה נוספת שאני מכיר מקרוב היא החינוך המיוחד. ועדת דורנר עשתה סדר במדיניות החינוך המיוחד בארץ ומאז המאבק נמצא בזירה הפרלמנטרית ומחכים לחוק בעניין".
והיכן נכשלנו לאורך השנים?
"בעובדה שהצבנו את המבחנים הבינלאומיים כיעד. מרוב שרצינו להיות בצמרת, הידרדרנו. אם כדי להעלות את ממוצע הציונים מזיזים הצידה את החלשים שמורידים את הממוצע ואומרים להם 'אל תבואו מחר כי יש פיז"ה', או מיצ"ב, אז נכשלנו ושמנו מקלות בגלגלים לחלשים במקום לחזק אותם".
מתי בעשור האחרון ראית במדינת ישראל תמיכה בחלשים?
"לצערי אני מסכים ולכן צריך לתקן את המציאות ולהגדיר מחדש מה חשוב לנו כחברה. והנה, הקורונה, עם כל העוולות שלה מביאה גם הזדמנות כי פתאום כל הדברים שהעולם מעריץ הוקפאו. אין טעם לעשות מבחן שמשווה בין ילדים בשדרות לילדים בציריך - אין לזה משמעות השנה. והאמת היא שבעיניי אין לזה משמעות באופן כללי.
"תפקיד מערכת חינוך הוא להכין תלמידים לחיים בשוק הגלובלי ולחיים במדינה שבה הם חיים. כל אדם שהלך להיות מורה, לא יכול לפתח קריירה של שנים אם לא בוערת בו התשוקה להעביר את התלמידים תהליך חינוכי.
"מורה שאין לו את האש הזו, יישחק ולא יחזיק במערכת. מורה טוב הוא אמן", הוא אומר, ולכן אפשר להבין מדוע בחר להלביש את המורים על עטיפת הספר שלו במדים של גיבורי־על.
