חרדה חברתית לא תמיד נראית לעין. לפעמים חושבים שמדובר בילד או ילדה ביישנים או כאלו שמעדיפים את עולמם הפנימי על פני אינטרקציות חברתיות, ולכן חשוב כל כך שהורים ומורים יהיו מודעים לניואנסים הקטנים.
"זה התחיל בכיתה ד', עברתי מבית ספר רגיל לכיתת מחוננים. עזבתי את החברות שלי, המקום הבטוח ועברתי למקום חדש", מספרת מאיה ששון, בת 17.5, מפתח תקווה.
"אם בכיתות א'-ג' הייתי יותר פתוחה ויוזמת, אחרי המעבר נסגרתי, פחדתי ליצור קשר וחיכיתי שייצרו איתי קשר. עם הזמן מצבי השתפר בחטיבה והייתי במקום טוב אבל בכיתה י' היה שלב קשה מהכול, המעבר לתיכון ושינוי השגרה יצרו אצלי חרדה".
איך החרדה שלך באה לידי ביטוי?
"לא הגעתי לבית ספר המון. נשארתי בבית כי כל הזמן חשבתי על דברים רעים שיקרו. אני בכיתת מחוננים ופחדתי שיחשבו שאני טיפשה אז לא הצבעתי בכיתה. יש לי נטייה לאחר וחשבתי מה יקרה אם אני אכנס אחרי הזמן, מה יגידו ומה יחשבו עליי? המחשבות האלה גרמו לי לפחד, להישאר בבית ולא לצאת. היו מצבים שהגעתי להתקפי חרדה, בכיתי והרגשתי שאני לא יכולה לנשום".
זה השפיע על הציונים שלך?
"הציונים שלי נשארו טובים, אבל בגלל כמות ההעדרויות, זה גרם להורדה בציון".
בסוף כיתה י' מאיה החליטה לשתף אחד הידידים בתחושות שלה. "היו חששות אבל הרגשתי שהוא מבין אותי ושזה בסדר", היא אומרת. "הוא אפילו ניסה לעזור לי להשתלב, להכנס לשיחה. גם המחנכת שלי ידעה וניסתה לעזור".
ירדן, אמה של מאיה, מחדדת: "מאחורי הקלעים, המחנכת, יועצת, כולם היו בתמונה. השתדלו לא להוריד ציונים בגלל ההעדרויות, לעזור במהלך השיעור, למשל כשנותנים מטלה ומבקשים מהילדים להתחלק לזוגות, ומאחר ומאיה חששה ליזום, ביקשנו שהמורים יצוותו מראש".
לפני מספר חודשים, בהמלצת אשת מקצוע, חיפשו מקום נוסף לטיפול בחרדה חברתית, כך הגיעו לעמותת רקפת שעוזרת למתבגרים בהתמודדות עם חרדות חברתיות.
קראו עוד:
מאיה משתפת "אני ברקפת שלושה חודשים וגם בזמן הקצר הזה, אני מרגישה שמאוד השתפרתי, שזה קידם אותי. האווירה מרגיעה, כולם תומכים, אני יכולה להתנהג בחופשיות, אף פעם לא היה לי את זה כשהגעתי למקום חדש".
מה אתם בעצם עושים?
"אנחנו עושים פעילויות, משחקים, זה מרגיש כמו בילוי ולא עוד מטלה. יש ילדים שמפחדים ליצור קשר עין, רואים שנפתחים לאט במשחק, בהתחלה לא צריך לדבר ואחר כך רק לזכור שמות ולהגיד משפט. אני מתאמנת בדינאמיקות חברתיות.
"פתאום אני דומיננטית, מרגישה משוחררת, מביעה את דעתי, יש לי בטחון עצמי, ואת ההרגשה הזו אני משמרת מול הילדים בכיתה. אני פחות חוששת להביע את דעתי".
עוד היא מספרת: "במעבר לתיכון, החברים שלי הכירו חברים חדשים והכנסתי לעצמי לראש שהם מתרחקים ממני, כשבפועל אני זאת שלא נתתי צ'אנס לחברים החדשים. בזכות התהליך שאני עוברת אני מצליחה ליצור קשרים חדשים ולהתחבר".
"במעבר לתיכון החברים שלי הכירו חברים חדשים והכנסתי לעצמי לראש שהם מתרחקים ממני, כשבפועל אני זאת שלא נתתי צ'אנס לחברים החדשים"
מאיה אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה, לנגן בגיטרה ובקיץ האחרון היא התנדבה למען ילדים עם צרכים מיוחדים. "יש לה עולם של תחביבים ותחומי ענין", אומרת אמה. "אבל עולם תחביבים רחב לא פותר קושי חברתי".
אנחנו בתקופת סגר, זה משנה משהו בתחושות? בהתמודדות?
"קצת. במספר ימים הספורים שלמדנו, הרגשתי שינוי בבית הספר", אומרת מאיה. "יותר קל לייצר שם אינטרקציות חברתיות ולהתמודד. בסגר זה חסר. מצד אחד, בדיוק כמו בתקופה שבה הייתי נעדרת מבית הספר, אני לא צריכה להתמודד, אני אוהבת להיות בבית, אבל בטווח הארוך אני מניחה שזה יקשה עליי לחזור לשגרה. אני מנסה ליזום אינטראקציות בזום, כמה שאפשר ולשמור על שגרה".
מה את יכולה להמליץ להורים שהילד שלהם מתמודד עם חרדה חברתית?
"לא תמיד הורים מזהים או יודעים מה לעשות והדבר הכי חשוב לא לשפוט, לקבל אותם בכל מצב, לחשוב ביחד מה כדאי לעשות. אני שיתפתי את אמא שלי המון, הרגשתי שזה המקום לפרוק וגם לסמוך עליה. "
"גם ההורים חסרי אונים לפעמים"
"בכיתה ג' עברתי סוג של חרם. הרגשתי שהבנות לא מקבלו אותי", משתפת רוני (שם בדוי), בת 13. "הייתי מגיעה הביתה בוכה. פחדתי שיסתכלו עליי ויגידו דברים לא טובים. פחדתי להתקרב, שיעליבו או שינדו אותי".
עד כמה החרם השפיע על החרדה החברתית?
"אם לא הייתי חווה חרם, אולי חלק מהבנות היו חברות שלי. איבדתי את האמון והתרחקתי מהן. יש לי חברה טובה וספרתי לה הכול. אני סומכת עליה שתשמור סוד והיא עזרה לי. היא ועוד ילדה אמרו שלא צריך לפחד, שהן איתי".
למורים, כך מסבירה, לא תמיד יש כוח או יכולת לעזור, אבל אמה, דווקא משתפת כי בית הספר היה מאוד מעורב: "המורים ידעו, תמיד שיתפתי אותם במצב. ניסינו טיפולים שונים, כמו NLP, דימיון מודרך ופסיכולוגית ובסוף הגענו לעמותת רקפת, למפגשים של פעם בשבוע".
רוני, ספרי על השינוי שחווית.
"אני כבר כמה חודשים שם. בהתחלה הייתי קצת בהלם, אבל הכרתי בנים ובנות והתחברתי אליהם. לפני הסגר היינו נפגשים ומשחקים משחקים. למשל, יושבים אחד מול השני ומספרים על עצמנו.
"ראיתי ילדים ביישנים והרגשתי שאני לא לבד. היום אני פחות מפחדת להצביע בשיעור ולא מפחדת מה יחשבו עליי. עדין היה לי קצת קשה בימים שהיינו בבית הספר אבל אני עם שתי חברות, מחוברת אליהן ופחות חוששת".
מה העצות שלך לילדים שחווים או חוו דבר דומה?
"לא להתבייש מאף אחד, להיות תמיד עם הראש מורם, כשרואים שאני בטוחה בעצמי, פחות פוגעים. אני משתדלת להתרכז בלימודים. הבנתי כמה המשפחה חשובה והיא הכי עוזרת לי. ההורים תמכו וחיזקו אותי מאוד.
"אני רוצה להצליח ולהגיע רחוק, חברות חשובות לי אבל הלימודים יותר. אמא שלי תמיד אמרה לי שגם חברה אחת טובה זה בסדר. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות גננת כי אני מאוד אוהבת ילדים".
"אמא שלי תמיד אמרה לי שגם חברה אחת טובה זה בסדר"
אמה מחדדת: "הבנות בשכבה מאוד פגעו בה והיא איבדה אמון וביטחון. גם ההורים חסרי אונים לפעמים, הם לא תמיד יכולים לעזור. תמיד אומרים שזה בא מהבית, אבל יש לנו שכנה, חברה טובה, שניסתה כמה פעמים לדבר עם הבת שלה, אבל הילדה מושפעת מהחברות שלה ולכן הידיים שלהם כבולות, בייחוד בגילים הבוגרים יותר.
"כיום הבת שלי לומדת סיטואציות חברתיות, לומדת איך להתנהג בחברה ולהבין קודים חברתים, וזה משפר מאוד את המצב". להורים היא ממליצה לגלות ערנות ולא להרפות: "חשוב לפנות למורים, לייצר מודעות ולשתף".
"בידוד חברתי הוא קללה של החברה"
"ילדים שחווים חרדה חברתית מתקשים להיות במרחבים חברתיים. הם לא מצביעים בכיתה, קופאים במקום, לא מסתכלים בעיניים ולא מסוגלים להזמין משלוח ממסעדה", מסביר אבנר דפני, מנחה קבוצות ומנכ"ל עמותת רקפת.
מה ההבדל בין ביישנות לחרדה חברתית?
"חרדה חברתית מלווה בתופעות פיזיולוגית כמו יובש בפה או רעד בגוף. עבור ילד ביישן שלושה חברים זה בסדר. הוא לא חייב להיות מלך הכיתה, כל עוד מרגיש שמשימות חברתיות לא פוגעות בו, כלומר אם יוצא לטיול שנתי ומשתתף בתנועת נוער, הכול בסדר. הבעיה כשמתנתקים מכל הפעילויות. רואים את ההבדל בין ילד עם קשיים בכישורים חברתיים לבין ילדה שקצת מתקשה לשחרר בבוקר אבל מזמינה חברות הביתה".
לדבריו, האבחון מתחיל בגילי 12-11 ונעשה עלידי פסיכיאטר או פסיכולוג. "מומלץ לאבחן בגיל צעיר יחסית, כדי שהילד לא יסבול. ילדים עם חרדות חברתיות עלולים לחוות קשיים בתחומים נוספים בחיים בגלל הימנעות חברתית".
"ילדים עם חרדות חברתיות עלולים לחוות קשיים בתחומים נוספים בחיים בגלל הימנעות חברתית"
איך אתם עוזרים לילדים?
"מדברים איתם על מה שמפחיד, אילו מחשבות ישלהם כשהם בחברה ומה מבחינתם עלול לקרות. לאט לאט הם פוגשים ילדים באותה קבוצת גיל, לומדים להסתכל בעינים, לנהל שיחה ולהתמסר בכדור, כל אחד בקצב שלו.
"הילדים צוברים ביטחון ואחרי מספר מפגשים, אנחנו מעודדים למשימות מחוץ לקבוצה. למשל להצביע בשיעור או להזמין אוכל במסעדה. ברוב המקרים, כשאנחנו שואלים אותם איך היה להם, הם עונים שזה היה פחות קשה ממה שציפו".
הקורונה משפיעה על החרדה החברתית?
"הקורונה היא מקפצה גדולה. בידוד חברתי הוא קללה של החברה. מצד אחד, עבור אלו שסובלים מחרדה, יש הקלה, הם נמנעים, זה נוח להם, ומצד שני, הם מסתגרים ואחר כך מתקשים עוד יותר לחזור למסגרת".
