הורות עם דגש על מצוינות מחלישה ופוגעת בילדים, הרבה יותר מאשר מחזקת ובונה את הדימוי העצמי החיובי. "עוד קצת", "העיקר שתתאמצו, שתשקיעו ולא תוותרו", "אתם יכולים יותר אז למה לא? אם לא הייתם יכולים זה היה סיפור אחר".
בנוסף, ההורים מעבירים מסרים כמו שהדרך חשובה יותר מהתוצאה, לכן חשוב שהילדים ינסו, ובכלל - "זה העתיד שלכם. איך זה יכול להיות שאתם לא מבינים את זה?"
אין הורה שלא שמע את המילים הללו או מילים דומות כילד. כמעט תמיד אנחנו ממטירים על ילדינו את מה ששמענו מהורינו. אפשר גם להניח די בביטחון, שכך ינהגו ילדינו בנכדינו. עוצמתה של התורה שבעל פה, משולה לעוצמתם והשפעתם של הגנים, על מי שאנחנו.
השאיפה להשתפר, להיות טובים יותר, לצבור יותר הון, מושתתת על ההנחה שכך תגיע ההצלחה, ואכן לעיתים נדירות היא מגיעה. אך האם הצלחה הנמדדת בעיקר במיקום מול האחרים, מספיקה כדי לבנות תחושת ביטחון עצמי? האם היא מאפשרת לאדם לפתח את יכולותיו האחרות, שהן הרבה יותר מהותיות לקיומה של שמחה? לפיתוחן של יכולות כמו גמישות מנטלית, של יכולת התאוששות ממשבר?
"אלו החווים את היותם טובים מפנימים את תחושת הסיפוק העצמי עם פחות תלות בתנאים סביבתיים"
האם ההצלחה מהסוג הממקסם (קסם שווא) מקנה לאדם כלים להתמודד עם דחייה, עם בדידות, עם היותו במיעוט, עם פחדים הקשורים למודעות לזמניות החיים? ממש לא כך הוא.
לעיתים קרובות הדרישה והציפייה של ההורים מילדיהם לגעת בכתר הזהב של השלמות גובה מחיר עצום, המתבטא במערכת היחסים: בניכור בהסתגרות ובהימנעות, וכן במידת יכולת הקבלה של הילד את עצמו: באי שקט, בחרדה, ובמחשבות טורדניות.
קראו עוד:
מעט מאוד ילדים יגדלו להיות הטובים ביותר בתחומם. אם כך לשם מה לנו לדחוף אותם למטרה שרוב הסיכויים שהם לא יגיעו אליה? לשם מה לנו לפגוע בעתידם ולגדל אותם עם אכזבה כרונית מעצמם, עם תחושה של רתיעה מאינטימיות ועם העדפת המכניות והאוטומטיות על פני יחסים מורכבים ועמוקים?
כאשר מקורות השמחה מגוונים, יש לאדם יכולת טובה יותר לממש חלקים שונים של עצמו. כבר נאמר שבמקרים רבים המצוין הוא אויבו של הטוב. הטוב מאפשר לילד לגלות סקרנות במגוון נושאים, להרחיב את תחומי התעניינותו בעצמו ובאחרים.
כך יש לו יותר אנרגיה משוחררת וזמינה להתפתח ולחקור את עולמו הפנימי והעולם שמחוץ לו. כך מתפתחת אינטימיות מספקת, שהיא הבסיס לשמחה ולמימוש.
אנחנו רוצים להעניק לילדינו ערכת כלים למצבים המשתנים של החיים. העתיד, שחלקו כבר כאן, מנכיח לנו את ההכרה בחשיבותה של יכולת ההסתגלות לשינויים בלתי צפויים. קצב ההשתנות הולך ומתגבר.
כמות הנתונים שהם ואנחנו נחשפים אליהם, מתעצמת מיום ליום, ודורשת ומחייבת שיהיה להם בסיס נפשי איתן כדי שידעו להבדיל בין פייק לאמת, ושיוכלו לבחור את הבחירות הנכונות להם ולא את מה שנכון לאחרים.
אלו שאזור הביטחון שלהם הוא הטוב, רוכשים אמון מצטבר בעצמם. ככל שגדל האמון יש לאדם אנרגיה חופשית וזמינה להשקעה במה שליבו חושק. בהימצא אמון, ניתן להטיל ספק, לבדוק חלופות ואז לקבל החלטה, להיות שלם ולממש אותה. המימוש השלם ולא המושלם מאפשר שחרור מאחיזות מיותרות, וכך הם לומדים את ההרגשה הנפלאה שיש בזרימה.
"החמיאו לילדים על הטוב, על הבינוני, על מי שהם עכשיו. החמיאו בהתכוונות וללא התלהבות. להתלהבות יש תכונה ממכרת ולא ניתן להתלהב כל הזמן"
בהעדר אמון, ספק הופך לפקפוק ולהיסוס, המעוגנים בפחד מטעות ומכישלון. העדר היכולת לקבל החלטה גורם לתקיעות, להימנעות, ובמקרים חמורים יותר לחרדה. בחוויית הטוב מתקיימים התנאים להיות ברגע הזה. כושר הריכוז וההתמקדות מתעצמים, ונגזרת מזה התעצמות של יכולת ההתמדה.
שביעות רצון היא יכולת, וכמו כל יכולת היא מתפתחת מתרגול והתנסות בחוויות שיש בהן שביעות רצון. אלו החווים את היותם טובים מפנימים את תחושת הסיפוק העצמי, עם פחות תלות בתנאים סביבתיים.
החמיאו לילדים על הטוב, על הבינוני, על מי שהם עכשיו. החמיאו בהתכוונות וללא התלהבות. להתלהבות יש תכונה ממכרת ולא ניתן להתלהב כל הזמן.
ילדינו רוצים וכמהים לקבל שיעורים משמעותיים ביכולת הקבלה העצמית. הדרך היעילה ביותר ללמדם קבלה, היא להיות מה שאנחנו רוצים ללמדם. ככל שאנחנו נפתח את יכולת הקבלה של עצמנו ושל בני זוגנו, ילדינו יוכלו לקבל את עצמם בהומור ובסיפוק מעצם היותם כפי שהם.
אין זה אומר שהם לא ישאפו להעמיק, לגלות את העולם, ולהעז, ההפך מזה. קבלת עצמם, מייתרת את הצורך ואת ההתמכרות בלייקים. יש בכך שחרור של אנרגיה כבולה, והפיכתה לזמינה למימוש של הרצונות והחלומות של עצמם. רוב הזמן, הטוב דיו עדיף על הטוב ביותר.
הכותב הוא פסיכולוג קליני, משלב בין עקרונות בודהיסטיים והפסיכותרפיה המערבית.
