אמא אחת סיפרה לי שבגן של בנה, כשילד מרביץ הוא נשלח לשבת בפינת רגיעה, לחשוב על מעשיו - עד שיירגע. פינת רגיעה בגן, שבה ילדים אמורים "לחשוב על מעשיהם" היא ברוב המקרים מילה מכובסת לעונש.
ילד קטן שמרביץ, בדרך כלל עושה זאת כי יש בו תסכול שהוא לא מצליח לבטא בצורה אחרת, ולכן יוצא בתוקפנות. פעולת הרחקה לא תגרום לו לחשוב על מעשיו או ללמוד לקח, אלא רק תוסיף עוד תסכול כי פרידה היא מקור עצום לתסכול.
עכשיו תאמרו - "אבל אסור לקבל אלימות". נכון, להרביץ לאחרים זה משהו שאינו מקובל. השאלה היא איך מתמודדים? ההתבוננות הנפוצה על אגרסיביות אצל ילדים יוצאת מנקודת הנחה שילד הוא "לוח חלק", והמטרה היא ללמד אותו שאין מקום לאלימות.
זו נקודת מוצא שנשענת על הגישה ההתנהגותית, שרווחת בחברה שלנו, ולפיה כל ההתנהגות בעצם מעוצבת מבחוץ. בגישה ההיקשרותית-התפתחותית אנחנו רואים את ההתנהגות כקצה הקרחון בלבד, סימפטום, ותמיד נסתכל יותר לעומק - על הצרכים והרגשות מתחת.
לילד יש "מנוע פנימי"
הרבה ילדים צעירים חווים תסכולים. יש הרבה תסכולים שהם חלק מהגדילה וההסתגלות לעולם, ולפעמים גם יש שינויים ומקורות אחרים שמעוררים תסכול. בהיעדר דרכים יותר מפותחות לבטא תסכול, ילדים רבים, בעיקר אלו שיותר פיזיים - מוציאים את התסכול הזה בצורת מכות, משיכות שיער ונשיכות. לפעמים זה לא רק תסכול, אלא צורך במשחק ולחוות את העולם דרך הגוף.
קראו עוד:
עוד אין לילדים צעירים את היכולת להבין שמה שאולי כיף להם, כואב למישהו אחר. ילדים צעירים עוד לא מסוגלים לחוש בו זמנית את מה שהם מרגישים ואת מה שהאחר מרגיש. המוח שלהם לא תומך בפונקציה הזו. השלב הזה מגיע יותר מאוחר.
העובדה הפשוטה היא שיש הרבה קטנטנים שמרביצים ככה, בלי שראו אף אחד מרביץ לידם. כלומר, זו התנהגות שלא נלמדה מבחוץ, אלא מגיעה מבפנים. האם זה אומר שצריך להשלים עם המכות? ברור שלא, אך כשנגיב ברוגע מבלי להפוך את העניין לבעיה של מערכת היחסים, רוב הילדים יצאו מהשלב הזה תוך כמה שבועות עד חודשים.
למה לא מומלץ להרחיק את הילד?
בשביל ילד קטן פרידה היא אחד הדברים הכי מעוררי תסכול שיש. זה גם אחד הדברים הכי מבהילים שיש בשבילו. כי הוא תלוי בנו לגמרי. המוח בגיל הזה הוא מכוון היקשרות, וכשההיקשרות בסכנה - זה יוצר בהלה ומרדף.
לטווח קצר הרחקת הילד תיצור בהלה שתגרום לו להפסיק כל התנהגות, ולכאורה נראה שזה "עובד" אבל יש לזה מחירים. נראה יותר תסכול, אולי כשיגיע הלילה, יהיה לו ממש קשה ללכת לישון. כשלא מבינים את הקשר בין פרידה-תסכול- בהלה-מרדף, זה נראה לא קשור, אבל זה לגמרי קשור.
כמובן שבגן הצוות אחראי לשלומם וביטחונם של כל הילדים, אבל כששולחים פעוט לעונש בעצם שמים עליו את האחריות, בעוד שמי שאמור לקחת אחריות פה זה המבוגרים.
במקום זה, חשוב קודם כל להשגיח ולהיות קרובים לילדים. לתווך סיטואציות ולשים לב. אם ילד מגיע לתסכול - להציע לו אלטרנטיבות מקובלות לפני שהמכה מגיעה. לפעמים זה קורה מהר ולא מצליחים למנוע, ואז ברור שצריך להפריד, אבל הייתי הולכת עם הילד הצידה ולא מרחיקה אותו לבדו. חשוב לתת מילים לרגש שלו, ואלטרנטיבה שכן מקובלת לבטא אותו.
יש משמעות לקשר של הילד עם הגננת ולאמון שיש לו בה, זה אחד הדברים שיכולים לעזור מאוד למתן את התוקפנות. הילד זקוק להרגיש שהיא באותו צד איתו. כשזה לא ככה, והגננת מרחיקה אותו "לחשוב" לפעמים זה מחמיר את התסכול ואת האגרסיביות שלו.
לתווך קונפליקטים
גם אני התמודדתי עם תקופה של אגרסיביות אצל הבת שלי, ואלו המהלכים שעזרו לנו:
1. להיות ממש קרוב כדי למנוע כשאפשר. כלומר- כמבוגרים, לקחת אחריות על הסיטואציה ופחות להעביר אחריות לילד בצורת - מספיק/לא/די. במקום זה, לשנות סיטואציה - לצאת החוצה, לקרוא סיפור וכדומה.
2. לנסות להבין מה הצורך מתחת - אצלה שמתי לב שהיא הרבה פעמים פשוט רוצה להתקרב ולשחק עם ילדים אז הראיתי לה מה כן. למשל- "בואי נעשה לו שלום" ואז היד שמקרבת למשוך מתחילה לנפנף לשלום במקום.
3. לפעמים המכה יכולה לנבוע מתסכול, וגם שם אפשר להראות אלטרנטיבה מקובלת, למשל לתת מכה לספה או להגיד "אוף!" ( זה מה שעבד אצלנו). להגיד במילים לחברה שהיא רוצה את המשחק ועוד.
4. להקפיד כל יום על הרבה מרחב לפריקה ולתנועה - בגינה, בים, בגן שעשועים.
5. הוספתי גם מסאג'ים ו"סבתא בישלה דייסה" שנותנים מגע עמוק ומודעות לידיים ולתחושתיות שלהן.
6. התבוננתי בתמונה הגדולה יותר- האם יש בחיים שלה פרידות או מקורות אחרים לתסכול שאפשר לצמצם? להוריד מעט את המשא מעל הכתפיים שלה?
אצלנו זה עזר מאוד ותוך כמה שבועות המכות נרגעו.
כמובן שבגן, בסיטואציה עם הרבה ילדים, לא תמיד יתאפשר לתת יחס אישי, ולפעמים למען השמירה על יתר הילדים - צריך להפריד ולהרחיק את הילד הסוער. הייתי עושה את זה, כאמור, כשאחת הגננות איתו.
אם זה לא ניתן וחייבים להרחיק את הילד למען שמירה על הכלל ואין מי שיכול להיות איתו אפשר ליצור "גשר" לחיבור הבא, למשל: "אחרי התור הזה במשחק אתה תחזור". לא כתנאי או כתלות בהתנהגות שלו, אלא הזמנה אמיתית להיות חלק. זו המשמעות של לקחת אחריות על הסיטואציה כמבוגרים, ולא להעביר אותה לילד.
אז מה לומר לגננת? שאלה אותה אמא. הייתי מנסה להיות לצידה ומנסה לתווך לה את רמת הבהלה שבה נמצא הילד כשהוא בסיטואציה חברתית מורכבת. מנסה לספר לה עליו, מה עובד לך בבית, מה מלחיץ אותו או מעורר בו בהלה. מציעה לא להתנצח ולא לנסות לחנך, אלא לראות אם תוכלו להיות באותו צד כדי לעזור לילד במצבים הללו, תוך הגנה על הילדים האחרים.
