בשבוע שעבר והשבוע מחלקים תעודות, ונזכרתי בפעם ההיא כשפגשתי במשפחה של תלמיד שלי מכיתה ה' בבית קפה יום לפני חלוקת התעודות. בדרך כלל אני לא נוטה להכניס את הראש שלי למה שאנשים אוכלים אבל עכשיו לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהארוחה שהם הזמינו נראתה לי מפנקת במיוחד.
היו שם גלידות עם קצפת, וופל בלגי, שוקו וכל מיני דברים שילדים רק יכולים לחלום עליהם ביום רגיל. אב המשפחה פנה אליי לשלום ואמר לי שהם התכנסו במיוחד לאכול כל המשפחה לכבוד התעודה של הבן שלהם.
לא כל כך הבנתי ואמרתי לו שלמיטב זכרוני התעודה של הבן שלהם אמורה להגיע רק מחר ולכן עדיין לא הבנתי על מה כל המהומה. "בדיוק", הוא ענה לי. "היא תגיע רק מחר וזאת ההזדמנות להראות לילד שלנו שאנחנו אוהבים אותו ומקבלים אותו כמו שהוא בלי קשר לכמה שהוא קיבל או הוציא במתמטיקה או באנגלית. ככה סתם, כי הוא נהדר בגלל מי ומה שהוא".
חשבתי איזה אנשים חכמים הם ואיזה זכות יש לילד הזה לגדול בבית שהוא יודע שמקבלים אותו, ככה, בגלל מי שהוא ולא בגלל הציונים הטובים שהוא צריך להביא בשביל להרגיש שייך וראוי.
קראו עוד:
בבית הספר התלמיד מתמודד עם סטיגמות ומקומו בכיתה ובכלל בחברה: "אמור לי כמה הם ציוניך ואומר לך מי אתה", ויש כיתת מב"ר ויש כיתת מחוננים וכיתה קטנה, וכל הדימוי העצמי של התלמידים נמדד, מתעצב ונקבע בהתאם למקום שהם משתייכים אליו.
"כל כך חשוב לתת לילדים את התמיכה והדעה הנגדית שתכניס את התעודה לפרופורציות הנכונות"
עד כמה שהדימוי העצמי שלהם שביר ופריך? לכו ותשאלו כל מורה איזו מלחמת עולם הוא מנהל בזום בשביל שהתלמידים שלו יפתחו את המצלמות, ואתה לא מבין כמה קשה לילדים ולנערים הללו לראות את עצמם, עד שאתה מגיע לזום ומגלה שאתה מוקף בקוביות שחורות.
בנוסף, יש את הדימוי של התלמיד בעיני המחנך שלו ויש את הדימוי של התלמיד בעיני החברים שלו, ובשני המקרים הציונים והמבחנים הם אלו שמהם הדימוי הזה נידון ושואב את הדירוג שלו.
אם יש לך ציונים בשמיים ואתה מנפק עשיריות אז כולם יודעים שאתה חכם ואם אתה מגרש את השישיות אז כנראה שאתה מאותגר, וכמה מדויק ונכון המשפט בהקשר הזה של הסוציולוג צ'ארלס הורטון קוּלִי: "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".
"חשוב להסביר לילד שהוא הרבה יותר מאשר עוד ציון ועוד הערה"
במקרה שלנו, התלמיד הוא מה שהוא חושב שהתעודה שלו "חושבת" שהוא, ובדיוק בגלל זה כל כך חשוב לתת לו את התמיכה והדעה הנגדית שתכניס את התעודה לפרופורציות הנכונות. שהוא כל כך הרבה יותר מאשר עוד ציון ועוד הערה. שהחיים שלו, הנשמה שלו, האישיות שלו כל כך יותר מורכבים וגדולים ואף אחד לא יכול לבוא ולכמת אותם. כן, גם לא המחנך וגם לא התעודה.
אבל יש מקום אחד שבו התלמיד אמור לדעת שלא הציונים ולא התעודה ישפיעו על הדימוי שלו: בבית, מול ההורים שלו. רק ההורים שלו הם אלו שאמונים על עיצוב תפיסת הביטחון, עם המסר: "אנחנו אוהבים אותך ונקבל אותך בכל מצב ובכל תנאי, גם אם הוצאת 55 וגם אם התעודה שלך נראית קטסטרופה לגמרי.
כי הילדים שלכם, מן הסתם, בעוד כמה שנים לא יזכרו את הציונים שהם קיבלו במתמטיקה ובאנגלית אבל את הבעות הפנים שלכם כשהם הראו לכם את התעודה, את התחושה שנתתם להם להרגיש ולחוות, את הביטחון שהענקתם להם - את זה הם הולכים לקחת איתם לכל החיים.
