אוכל מרגיע ומנחם, נותן תחושה של בית ואהבה, אבל רבים מאיתנו מתעסקים ביום־יום באוכל לאו דווקא מהפן החיובי: מה אכלתי ומה לא אכלתי? מה הילד אכל ומה הוא שוב לא אכל? שואלים את הגננת ומקבלים דיווחים, והאוכל נהיה נושא למריבות ולמאבקים עם הילדים. למה חשוב לא להיכנס לילדים שלנו לצלחת ואיך לעשות את זה?
"אתה לא קם מהשולחן עד שאתה לא מסיים הכול"
משפט נוסף שהורים אומרים הוא "לא זורקים אוכל אצלנו בבית". יש בינינו הרבה שסוחבים רעב בהעברה בין־דורית (זוכרים את השורה מהשיר של פוליקר "ילד טוב משאיר צלחת ריקה"?) ואנחנו לא עוצרים רגע לחשוב על זה. אז בואו נשאל את עצמנו: למה לא זורקים אוכל? האם זה יעזור לילדים הרעבים באפריקה שהילד יסיים או לא יסיים את האוכל מהצלחת? הם יהיו רעבים פחות?
רוצים ללמד את הילדים לסיים את האוכל? לא נשתמש באיומים, בהפחדות או בתנאים, אלא בדוגמה אישית
למה לא? כי זה גורם למאבקי כוח. הילד לומד את השיטה: "אם אני אסיים מה תתנו לי?" בהתניות האלה אנחנו הורסים את מנגנון הרעב והשובע הטבעי של הילד: ילד רעב - אוכל. ילד לא מרעיב את עצמו. לעומת זאת ילד שלומד שאוכל זה כלי מיקוח משתמש בו ככזה ומאבד את התחושות הטבעיות של הגוף.
מה כן? נלווה את הילד בלקיחת אחריות על כמות המזון המתאימה לו. נעודד אותו לקחת בעצמו מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה מהמזון המוגש לשולחן, כדי שילמד את הכמויות שהוא זקוק להן.
הוא יכול לקחת קצת ואז עוד קצת, ולפעמים הוא גם ייקח הרבה מדי ואז לא יסיים. נדבר איתו על זה, נסב את תשומת לבו, נעודד אותו לשבת יחד לשולחן ולאכול.
רוצים ללמד את הילדים לסיים את האוכל? לא נשתמש באיומים, בהפחדות או בתנאים, אלא בדוגמה אישית: נסיים את האוכל מהצלחת שלנו, והסיכוי שהם ילמדו מתוך חיקוי מאשר מתוך תנאים – גדול יותר.
"את בטוחה שאת רוצה עוד פרוסת עוגה?!"
אמא שהגיעה להתייעץ סיפרה שסבלה שנים מהפרעות אכילה בדיוק בגלל ההתערבות של הוריה בצלחת שלה: "למה לקחת עוד עוגייה?", "את לא צריכה לאכול את זה...", "אולי די?" וסיפרה כי כיום, כל הערה כזו מצד אביה לצלחת של בתה מקפיצה לה את כל הפיוזים.
למה לא? ההערות האלה באות מכל הכוונות הטובות – שהילדה לא תסבול מהשמנה, אבל לא זו הדרך. זאת אומרת זו כן הדרך, הדרך המהירה להפרעות אכילה, לאכילה בסתר, לאכילה בלילה, לאכילה רגשית ועוד תוצאות שאף אחת מהן היא לא המקוּוה.
מה כן? להיות משפחה שאוכלת יחד אוכל בריא ואין אפליות בין הילדים. לא להסתכל בצלחת של אף ילד באופן מיוחד, ולהציע מגוון מזונות בריאים על השולחן. לא לדבר במונחים של משמין ולא משמין, של אסור ומותר אלא במונחים של בריא וטוב לגוף שלנו. אם החלטתם על פרוסת עוגה אחת לכל אחד – הגישו פרוסה לכל אחד בצלחת אישית.
"אם לא תאכל יבוא שוטר"
וגם: "אם לא תאכל, איך תגדל?", "איך שבעת? לא אכלת כלום", "אתה אוכל כמו ציפור!" הערות אלה ודומיהן אנחנו מחלקים לילדים שלנו כשאנחנו מסתכלים להם לתוך הצלחת ונדמה לנו שתכולתה לא התמעטה ברבע השעה האחרונה.
למה לא? כי נבואה מגשימה את עצמה. אנחנו מדביקים על הילדים שלנו תוויות, והם מוכיחים בדיוק את התוויות האלה. הילד שאוכל כמו ציפור ממשיך לאכול כמו ציפור, כי זה "התפקיד" שלו בבית. חשוב מאוד לא להדביק לילדים שלנו תוויות כאלה (וגם להפך כמובן - "הזללן", "הגרגרנית") כי זה בדיוק מה שהם יוכיחו.
מה כן? להפסיק להסתכל להם בצלחת, להכין ארוחה בריאה שאנחנו יודעים שהם אוהבים (לא כל הילדים אוכלים קינואה וברוקולי, אם כי אני מכירה כמה שכן). אין צורך להכין לכל ילד ארוחה שונה כי אז הוא מקבל יחס מיוחד, אך כדאי לשאול מה היה רוצה לאכול (חביתה או מקושקשת? טוסט או כריך?). רצוי מאוד לשלב את הילדים בהכנת ארוחת הערב – ילד שיהיה שותף בהכנת הארוחה, סביר יותר להניח שגם יאכל אותה.
קראו עוד:
"לא אומרים איכס על אוכל"
האמת שעם המשפט הזה אני די מסכימה. לפחות עם הניסוח שלו. לא אומרים "איכס" על אוכל כי אנחנו רוצים ללמד את הילדים לדבר בשפה מתאימה. לכן אני לא אעלב מתוכן הדברים ולא אעשה סצנה, אלא אקח את זה ללמידה.
אעשה למשפט רפרמינג (ניסוח מחדש) ואגיד לילד: "אני מבינה שמשהו לא טעים לך, אבל לי לא נעים לשמוע את המילה הזאת. תוכל בבקשה לומר את המשפט הזה שוב: 'אמא, ה... לא טעים לי?'"
כך תלמדו את הילד לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו בשפה מקובלת שאינה מעליבה. וגם להיות ספציפי כך שאבין מה בדיוק לא טעים לו, ואוכל להחליף לו את העגבנייה במלפפון, או משהו כזה.
"אין משיחין בשעת הסעודה"
לא בטוח שאנחנו עדיין משתמשים בפתגם המקורי, אבל הורים רבים משתיקים את הילדים כשהם מתחילים לספר סיפורים בזמן האוכל, במטרה כמובן שהם יסיימו את הטוסט והחביתה כמה שיותר מהר והם יוכלו להמשיך לתקתק את שגרת הערב של מקלחת-צחצוח-פיג'מה-סיפור-לילה טוב ולסגור את היום.
למה לא? אני יודעת שלא טוב לדבר ולאכול באותו זמן. ועם זאת, לא טוב גם לשמור דברים בבטן. ואם אנחנו נשתיק את הילדים, עם מי הם ידברו? מי יקשיב להם?
מה כן? ארוחת הערב היא זמן מצוין לשיחה משפחתית. שיחה שבה כל אחד מבני הבית משתף ביום שלו - מה קרה לו, מה חשב, איך הרגיש, וזמן טוב להתכונן למחר: את מי אני מקווה לפגוש, מה הייתי רוצה לעשות אחר הצהריים ועוד.
אני מציעה להורים לאכול עם הילדים, אבל יש כאלה שממש לא מתאים להם. לא רעבים? רק שבו איתם, בלי ניידים ובלי מטלות. הקשיבו להם, ספרו על היום שלכם. צרו זמן שיחה בין ביס לביס. אל תאיצו בהם. תיהנו מזמן האיכות הזה יחד. האוכל הוא רק תירוץ וארוחת הערב היא רק תפאורה למטרה החשובה: העמקת הקשר עם הילדים.
