בשיתוף תלמה
(צילום: חגי דקל)
זה קרה במהלך ארוחה חגיגית במסעדה לרגל יום ההולדת של סבתה. ליזה ליקוב, שהייתה אז בת שמונה, החלה לסבול מתחושה לא טובה בכל הגוף. היא הרגישה סחרחורת, חולשה כללית, ידעה שמשהו לא בסדר איתה, אך לא ידעה להגדיר מה בדיוק. היא בוודאי לא שיערה שארוחת יום ההולדת הזאת תסמן את תחילתם של חיים חדשים עבורה, חיים הרבה יותר מאתגרים.
ההורים המודאגים, שראו שהילדה לא כתמול שלשום, החליטו להוציא אותה מהמסעדה כדי שתתאוורר קצת באוויר הפתוח. אך עם היציאה מהמסעדה ליזה התעלפה, והם הבהילו אותה מיד לבית החולים שניידר בפתח תקווה, עיר מגוריהם. כשהגיעה לבית החולים ליזה נחרדה לגלות שהיא לא מסוגלת להזיז פתאום את ידה הימנית ואת רגלה הימנית. בהמשך היא אף איבדה את ראייתה בעין ימין, את יכולת הנשימה דרך נחיר האף הימני, את היכולת להזיז את צידו הימני של הפה ואת השמיעה באוזן ימין. "לתדהמתנו התברר שכל פלג הגוף הימני שלי השתתק לפתע", היא נזכרת בחוויה המטלטלת שעברה לפני שבע שנים, "הרופאים אמרו שהיה לי קריש דם שגרם לאירוע מוחי אבל אין לנו הסבר עד היום למה בכלל נוצר קריש הדם הזה. זאת נותרה תעלומה".
חייה של הילדה, תלמידה רגילה בכיתה ב' באותם ימים, השתנו באחת. היא נאלצה לעבור לשיקום בבתי החולים שניידר ושיבא, שנמשך חודשים ארוכים. "במהלך השיקום התברר לנו שאיבדתי גם חלק מהזיכרון ואת היכולת לחשב חישובים מתמטיים", מספרת ליזה, כיום בת 15, "לאור העובדה שהצד הימני שלי הפך למשותק נאלצתי לעבור לעשות את כל הדברים ביד שמאל. זה היה מאוד מוזר וקשה, אבל בהדרגה הצלחתי להתרגל לאכול ביד שמאל וגם לכתוב, למרות שהכתב שלי לא כל כך ברור ובגלל זה אני מקבלת התאמות בבית הספר".
נכון להיום, כתוצאה ממאמצי השיקום ליזה מצליחה ללכת על רגלה הימנית בסיוע של זריקות שאותן היא מקבלת מדי שלושה חודשים. עם זאת, ידה הימנית לא ממש מתפקדת והיא משתמשת בה לדברים פשוטים כמו להחזיק את הטלפון.
ליזה המשיכה ללמוד בבתי ספר רגילים. בתקופה הראשונה, היא מספרת, הצוות החינוכי לא ממש ידע כיצד להתנהל מולה. "בהתחלה המורות לא ידעו איך להתנהג איתי, אבל עם הזמן הן התרגלו למצב שלי יותר והיום עושים לי התאמות למבחנים כמו ביצוע בחינה בעל פה, או שנותנים לי פקטור בציון כי הכתיבה שלי מאוד איטית ולא ברורה", היא מספרת.
איך החברים בבית הספר קיבלו את השינוי?
"החברות שלי ממש תמכו בי ועזרו לי. החברה הכי טובה שלי, עוד מכיתה א', מתייחסת אליי עד היום כמו לבן אדם רגיל לגמרי".
כיום ליזה היא תלמידת כיתה י'. היא לומדת בתיכון דתי בפתח־תקווה למרות שבאה מבית חילוני. "אמא חושבת שהחינוך שם לערכים הוא הרבה יותר טוב מהמסגרת הרגילה ולכן רשמה אותי לתיכון הזה", היא מסבירה.
לצד שגרת החיים הרגילה, היא פיתחה תחביב לא כל כך צפוי. "האירוע המוחי גרם אמנם ליכולת המתמטית במוח להיפגע, אך הוא פיתח יצירתיות שלא הייתה בי עד אז – ציור ברמה גבוהה. מאז האירוע אני מציירת המון ואומרים שיש לי כישרון בתחום. זה קצת מוזר, כי כתיבה ביד שמאל קשה לי, אך בציור הדברים זורמים לי יותר בקלות", היא מספרת, "התחלתי לצייר כבר בגיל שמונה, מיד אחרי האירוע המוחי. אני מציירת ציורים גדולים יחסית על קנבס. הכי אני אוהבת לצייר נופים ושקיעות. התמונה הכי אהובה עליי היא תמונה שציירתי לאמא שמופיעים בה עץ, ירח וציפורים. אמא התרגשה ואמרה שהציפורים בציור הם היא ושלושת הילדים שלה – אני, ואחי ואחותי הגדולים. החלום שלי הוא להיות ציירת מוכרת, שמציגה את הציורים שלה בתערוכות בעולם".
על מנת לשמור על חוסנה הגופני, ליזה גם מקפידה להפעיל את הגוף בצורה קבועה. לשם כך, היא בחרה במקצוע ספורטיבי לא הכי שגרתי – ירי בחץ וקשת. "בגלל המוגבלות ממנה אני סובלת אני לא יכולה לעסוק בכל ספורט כמו אדם רגיל", היא מסבירה, "בקיץ של 2019 ביקשתי מאבא שלי שירשום אותי לחוג כושר. הוא עשה מספר בירורים וגילה שאני יכולה להתאמן במרכז הספורט לנכים של איל"ן רמת-גן (מרכז ספיבק). ניסיתי להתאמן שם במספר ענפים אבל הדבר שהכי משך אותי היה חץ וקשת. ממש התאהבתי בזה. כיום אני הולכת להתאמן בספיבק פעמיים בשבוע. יש לנו קבוצה כיפית עם עוד חמישה נערים ונערות כמוני".
איך את מצליחה לירות, זה דורש המון כוח?
"אני מחזיקה את הקשת ביד ימין, שהיא היד החלשה שלי, ויורה ביד שמאל. זה אמנם דורש קצת כוח כי הקשת די כבדה וקשה למתוח אותה, בטח ביד שמאל, אבל מצד שני זה מוציא לי אנרגיות וזה דבר טוב עבורי. אני לא מפספסת את האימונים ואפשר לומר שממש התמכרתי לענף הזה".
ולא בטוח שזה רק תחביב. מי שמכירה לעומק את יכולותיה הספורטיביות של ליזה היא אלה מצקין, מאמנת קבוצת החץ וקשת במועדון ספיבק. "ליזה שייכת לתוכנית הילדים והנוער במועדון, המציעה להם מגוון של ענפים ספורטיביים", היא מספרת, "היא ממש התאהבה בירי חץ וקשת מהרגע הראשון ויש לה מוטיבציה גדולה להצליח ולהתקדם בתחום הזה. היא עושה מאמץ מאוד גדול להגיע לאימונים ומתניידת באוטובוסים בשביל להגיע אלינו פעמיים בשבוע. מעבר ליכולות הטובות ולניקודים המאוד גבוהים שהיא משיגה, היא גם נותנת יד לחבריה בפירוק והרכבת הקשתות מדי שיעור ואף עוזרת לילדים קטנים ממנה".
כמה ילדים מונה כל הקבוצה?
"בקבוצה מתאמנים כ-15 ילדים ובני נוער. אנחנו בעצם מגדלים כעת את הדור הבא של ישראל בחץ וקשת לנכים. לאור היכולות הגבוהות והמוטיבציה החזקה שלה, אני מאמינה שליזה תהיה חלק מדור הספורטאים שייצג אותנו במשחקים הפראלימפיים בשנת 2024".
בשיתוף תלמה
פורסם לראשונה: 08:00, 04.02.21
