אני מסתכלת על אריאל, ירדן ושחר נכנסות אל כותלי בית הספר, עוברות בשביל הרחב ומתפצלות לכיוונים שונים. כל אחת נכנסת לכיתה אחרת. לראשונה בחייהן הן לא "השלישייה". הן בפני עצמן, לטוב ולרע. שלוש בנות, שלוש כיתות.
מתהפכת לי הבטן אבל אני לא מראה כלום. רק מחייכת. משננת לעצמי בלב שוב ושוב: "הן יותר חזקות ממה שהן נראות". אני חושבת שהייתי ההורה היחיד שהילדים שלו עלו לכיתה א' והוא התפלל שלא תיהיה אפשרות להישאר איתם קצת בכיתות. לא בגלל שלא רציתי, פשוט לא ידעתי איך אני מחלקת שני הורים לשלוש ילדות.
דיברתי על זה עם היועצת. הסברתי לה את המצב המורכב וביקשתי אישור להביא סבתא שתלווה את הילדה השלישית לכיתה. היא הסבירה לי שמדובר בחמש דקות בודדות, ושזה לא באמת משנה, ושגם אותה לא ליוו כשעלתה לכיתה א'. שתקתי לרגע ואז עניתי לה: "אבל את עדיין זוכרת את זה, נכון?". היא חייכה, ואישרה לנו להביא סבתא.
אז אחרי שהיום הראשון התחיל בבכי היסטרי (שלי, באוטו אחרי שהורדתי אותן בבית הספר), הן חזרו נרגשות. אחת קיבלה עט חדש, השניה קיבלה צמיד והשלישית – כלום. הסברתי לה שככה זה יהיה. הן לא באותה הכיתה ולפעמים יהיו מצבים כאלה, שרק אחת תקבל והאחיות לא. אני עדיין לא בטוחה למי זה עשה יותר קווץ' בלב.
הראשונה סיפרה שהיא הכירה חברה חדשה, השניה סיפרה שהמורה שלה מחייכת הרבה ושזה נעים. השלישית היתה עם דמעות בעיניים. לא היה לה יום טוב. היה לה קשה ומבלבל. הסברתי שזה בסדר להרגיש ככה, והבטחתי שזה ישתפר. פתאום הבנתי שאני יכולה להפוך את העולם כדי שאנשים אחרים לא ישוו בין שלושתן, אבל ההשוואה האמיתית היא בינן לבין עצמן.
עוד בנושא:
הן כבר רגילות שמתבלבלים ביניהן. יודעות לא להיעלב מזה ולתקן את מי שטועה. ביום החמישי ללימודים הן חזרו הביתה עם מדבקת שם על החולצה. שאלתי אותן אם המורות עדיין לא זוכרות את השמות שלהן, הן הסבירו לי שרק להן יש כזה. הצוות בצהרון מתבלבל בינהן. שאלתי אותן אם זה מפריע להן ואם הן רוצות שאדבר עם הצוות. הן חייכו והסבירו שזה היה רעיון שלהן כי נמאס להן לתקן את הצוות כל הזמן.
קיבלתי מייל מאחת המחנכות. היא שיבחה את הילדה שאצלה בכיתה. היא סיפרה כמה שהיא רצינית ואחראית, ושהיא שמה לב לזה למרות שעברו ימים בודדים מתחילת הלימודים. התלבטתי אם לספר לה.
מצד אחד הכי מגיע לה בעולם לשמוע את זה, ומצד שני ידעתי כמה שהאחיות שלה יקנאו. בסוף סיפרתי לה. האחיות שלה שמחו בשימחתה, אבל מאז שואלות אותי בכל ערב אם גם המורה שלהן שלחה לי מייל.
חשבתי לתומי שמכיון שיש להן תלבושת אחידה אז הבקרים שלנו יהיו יותר קלים. הרי זה חוסך את ההתלבטות הקבועה של "מה ללבוש", לא?
אז זהו שלא. אחת חייבת נעלי ספורט כי יש לה שיעור חינוך גופני, השניה עם תיקיית אומנות לכבוד שיעור אומנות, והשלישית נזכרת להביא לי דף מהמורה לחתום עליו דקה לפני שיוצאים מהבית. וכך אנחנו יוצאות מהבית: טור ארוך ומסורבל של תיקי טרולי ותיקיות אומנות. הנפגעת העיקרית זו כף הרגל שלי, שנדרסת לפחות על ידי ילדה אחת בכל בוקר.
מאז תחילת השנה יצא לי להיות בחנויות להשלמת ציוד לבית הספר לפחות שלוש פעמים בשבוע. לא בגלל ששכחתי לקנות דברים או שלא נערכתי בזמן, להיפך. מכיון שאני צריכה הכל בשלשות, דאגתי כבר בחודש יולי לקנות את כל הרשימה המדויקת. ככה זה, את כל הטעויות של הילד הראשון אני עושה, פשוט על שלוש. אבל בכל יום הן הקפידו לאבד משהו אחר. בגדול, מבחינה כלכלית עדיף לי לקנות זיכיון של חנות כזו.
שמעתי אותן מתלחשות בלילה לפני השינה שאולי באיזה יום כל אחת תיכנס לכיתה אחרת של אחת האחיות שלה. חייכתי לעצמי. נראה לי שכל זוג תאומים או שלישיה חייבים לעשות את זה פעם אחת. כל מה שנותר לי לזה לאחל בהצלחה למורות.
הכותבת היא אמא לשלישייה, עוסקת בשיווק דיגיטלי
