בשיתוף תלמה
נהוג לדבר על מוטיבים חוזרים בעולם הסיפורים המדומיין, אך מתברר שיש אנשים שסיפורי חייהם נשזרים גם הם במוטיבים חוזרים. מזל, גורל או סוף ידוע מראש, תקראו לזה איך שתקראו, אותו מוטיב מלווה את חייהם ולא אחת אף מנבא את עתידם.
אחד מאלה הוא ילד צעיר בן 12, יהונתן לוי מנתניה, והמוטיב החוזר בחייו הוא משחק – טניס שולחן. יהונתן נחשב להבטחה אולימפית בתחום זה, אביו שיחק בליגת העל בישראל והיה אלוף ארה"ב למכללות בטניס שולחן, וגם האירוע שבלעדיו יהונתן לא היה מגיע לעולם – המפגש הראשון בין הוריו, התרחש במועדון פינג פונג שכונתי, אותו מועדון שבו משחק יהונתן כיום. אבל לעומת שחקנים מוכשרים רגילים שהשליטה במשחק באה להם בקלות יחסית, הרי שאצל יהונתן היא כרוכה בהרבה עבודה קשה, ויותר מכך, בהתגברות על מגבלות פיזיות שהיו מנת חלקו מיומו הראשון.
הוא נולד בשיקגו, שם חיה המשפחה עד לפני שבע שנים. כבן הראשון במשפחה, לא היה גבול להתרגשות ההורים לקראת לידתו הצפויה. אך החיים, כידוע, מזמנים תרחישים לא צפויים. "יהונתן נולד בלידת מלקחיים בבית חולים בשיקגו ועקב רשלנות רפואית המלקחיים גרמו לשבר בגולגולתו, שהוביל לדימום מוחי מסכן חיים", מספרת אמו, מורן. "הוא שהה במשך 35 ימים בטיפול נמרץ. מיטב הרופאים הבכירים צפו לו שחורות. טענו שהוא לא יוכל לדבר, לא יוכל ללכת, מה לא - אבל אנחנו החלטנו להילחם עליו".
המלחמה שעליה מדברת האם מתייחסת להתמסרות ההורים לשיקום בנם הבכור במשך שנים, שיקום שהניב פריצות דרך והבנה שלא הכל נורא. נכון להיום יונתן סובל אמנם משיתוק מוחין (CP) המתבטא בעיקר בחולשה בגפיו השמאליים, אך זה לא מונע ממנו לעשות שום דבר. הוא ילד חכם ונבון הלומד בכיתה ו' בבית ספר רגיל לגמרי, ומי שיראה אותו מלהטט בכדור הפינג פונג במהלך משחק לא יאמין שלילד הזה צפו הרופאים לפני 12 שנים כל כך הרבה תחזיות קודרות.
אבל בעוד שבמקרים אחרים משפחות של ילדים עם מגבלות גופניות דומות לשלו מאושרות מכך שהילד מתפקד כמו ילד "רגיל", יהונתן מגיע להישגים הרבה מעבר לרגילים. המאמנים צופים לו גדולות בתחום טניס השולחן, שאליו הוא מתמסר לחלוטין. "אני בא ממשפחה די ספורטיבית", הוא מעיד, "אבא שלי שיחק עד לפני שנתיים טניס שולחן בליגת העל וכיום הוא משחק בליגה הלאומית. השגרה שלו כוללת אימון בוקר מדי יום ופעמיים בשבוע אימון קבוצתי. כמו כן, שני האחים הקטנים שלי משחקים במועדון הכדורגל של מכבי נתניה, כך שיוצא שמרבית הזמן כל המשפחה עוסקת בספורט, כל אחד בתחומו. אני התחלתי לשחק טניס שולחן בגיל שמונה וחצי אחרי שעשיתי ניסיונות עם ג'ודו, כדורסל וכדורגל, ופחות התחברתי אליהם".
למה בעצם טניס שולחן? זה לא ספורט זוהר כמו טניס למשל, או כדורגל.
"האמת שזה הגיע מאבא שלי. הוא הציע לי יום אחד לבוא לנסות ומהשנייה הראשונה שהתחלתי הרגשתי שיש לי חיבור לא מוסבר למשחק. מאז אני ממשיך ורוצה להיות הכי טוב שאפשר".
מהי שגרת האימונים שלך כיום?
"אני מתאמן שש פעמים בשבוע. פעמיים בשבוע עם מאמן פרטי, פעמיים בשבוע עם הקבוצה בנתניה ופעמיים בשבוע במועדון ספיבק ברמת־גן. כל אימון אורך בין שעה וחצי לשעתיים חוץ מהאימונים בספיבק שנמשכים חמש שעות וכולל שחייה, חדר כושר, רכיבת אופניים וכמובן טניס שולחן. אפשר לומר שאת רוב שעות היום שלי אני מעביר בספורט. אני מאמין שזה עדיף על פני מצב שבו סתם הייתי מעביר את הזמן ברשתות החברתיות או בצפייה בטלוויזיה".
איך היית מגדיר את עצמך, כישרון מלידה או אחד שעובד קשה בשביל להצליח?
"אני לא חושב שזיהו אותי ככישרון מולד כשהתחלתי לשחק, אבל עם הזמן וההשקעה הרבה הכישרון שלי יצא החוצה. אבא שלי הכניס לי את המנטרה שלפיה 'עבודה קשה מנצחת כישרון', ואני מאוד מאמין בזה שמי שמשקיע - מצליח".
נכון להיום יהונתן משחק במועדון מכבי נתניה יחד עם ילדים בני גילו, אבל לאור המגבלה הפיזית שממנה הוא סובל והעובדה שישראל היא לא מעצמת טניס שולחן כמו סין, למשל, החליטו ההורים שהוא יתאמן גם במסגרת ההתאחדות הפראלימפית במטרה לייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות, כשהחלום הוא כמובן האולימפיאדה.
"אני מוגדר כבעל מוגבלות ברמה 8, מה שאומר שלא מדובר על מגבלה חמורה מאוד", הוא מסביר, "לצורך העניין, שחקנים על כיסאות גלגלים מוגדרים כבעלי מוגבלות ברמה 5. המשמעות היא שאני משחק עם שחקנים ברמה מאוד גבוהה וצריך להתאים את עצמי לרמה הזו מבחינת מאמץ ואימונים".
עד כמה המגבלה הפיזית שלך מקשה עליך במשחק?
"עבודת הרגליים שלי פחות טובה משל שחקן רגיל ואני גם נאלץ למסור לעצמי את ה'סרב' ביד ימין, כלומר באותה יד שבה נמצאת המטקה. זה קצת מאט את ההגשה שלי אבל אני מתאמן על זה הרבה".
עד כמה הספורט תורם לך בחיים?
"טניס שולחן הוא משחק עם המון פסיכולוגיה. צריך חוסן מנטלי להמשיך לשחק גם כשמפסידים הרבה נקודות ברציפות. לכן, הוא מאוד פיתח לי את הביטחון העצמי. בנוסף, אני נוסע הרבה בארץ ומכיר ילדים בני גילי וככה הספורט גם תורם לי חברתית".
מה החלום הגדול שלך?
"לעמוד על הפודיום באולימפיאדה ולשיר את ההמנון. אני מאוד מקווה שזה יקרה כבר באולימפיאדת פריז 2024".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
