"כמעט כל יום הוא מתלונן על כאבים. פעם זה הראש, פעם הבטן ופעם חולשה וסחרחורת. זה קשה, כי מצד אחד אני מאמינה לו שהוא מרגיש את זה, אבל מצד שני יש לי הרגשה שזה קשור ללחצים שהוא חווה בתקופה האחרונה. ואז אני מתלבטת אם לעודד ללכת לבית הספר, או לקחת אותו לרופא. אני גם מפחדת לפספס איזו מחלה מתוך מחשבה שזה נפשי" (אם לילד בן עשר).
"אני כבר מכיר אותה היטב ויודע שכשקשה לה להתמודד עם הנושא החברתי הגוף שלה מתחיל לכאוב. היא מתלוננת על כאבים ברגליים ועל התכווצויות שרירים וכאבי ראש. אני לא יודע אם הכאבים הם בגלל הלחץ" (אב לילדה בת 12).
ילדים רבים מבטאים מצוקות רגשיות, דברים שמטרידים אותם או סיטואציות שהם מתקשים להכיל או למצוא להן פתרון - דרך גופם. ילדים אלה יחושו סימפטומים גופניים כגון: כאבי בטן, כאבי ראש, בחילה, חולשה, קשיי הרדמות וכדומה, ללא בסיס רפואי.
מבחינה התפתחותית ורגשית, לילדים קשה לפעמים לבטא במילים דברים שהם מרגישים. לעיתים הם מתביישים לספר מה קשה להם, חוששים מתגובת הסביבה, רוצים להיחשב "ילדים טובים", או בעצמם לא מודעים לתחושותיהם ורגשותיהם.
קראו עוד:
כבר בראשית ימי הפסיכולוגיה, הבין אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד שחיי הנפש משפיעים על הגוף. הוא תיאר במאמריו כיצד הגוף חושף את "האמת" על רגשותיו של האדם באופן שעוקף את המילים. הוא גם הבין שאם המטפל מדבר עם המטופל על הקשר בין התסמינים הגופניים וה"סיפור" הנפשי שלו, זה משפיע לטובה על התסמינים הפיזיים או אפילו מעלים אותם לחלוטין.
מאז, פסיכולוגים רבים עסקו בנושא (למשל מקדוגל, פסיכואנליטיקאית שהציבה על מרכז הבמה את הדיון בגוף בתוך השיח הפסיכולוגי), והראו כיצד דרמות גופניות מאותתות על דרמות נפשיות שהאדם כלל אינו מודע להן או לא מוצא את הדרך לבטאן. כלומר, הגוף מבטא מסר נפשי שאין לו ייצוג מילולי או שכלי, והרעיון בטיפול הוא להקשיב למסרים האלה ולתרגם אותם עבור המטופל למילים.
הגוף מבטא גם כאבים נפשיים
כשהלחצים שחווה הילד רבים מדי, דרכי ההתמודדות הרגילות אינן מספיקות לו, והלחץ מתבטא בגוף. כשזה קורה, חשוב לא להדיר את הסימפטומים הגופניים לשיח ביולוגי ורפואי, אלא להכניס אותם לשיח הרגשי.
כלומר, כשילד מתלונן על סימפטום גופני, על ההורים לקחת בחשבון גם את ההיבט הרפואי (יש לבדוק את המקור הרפואי לכאבים ואף לקחת לרופא במידת הצורך), אבל גם את ההיבט הנפשי ולשאול את עצמם - האם הילד שרוי בלחץ? מה הגורמים ללחץ?
האם הוא חווה מצוקה כלשהי והאם הגוף שלו מבטא גם כאבים נפשיים בנוסף לאלה הפיזיים? בהתאם לתובנות שלהם על המצב הרגשי של הילד, יש להגיש לו עזרה מתאימה.
ישנו דפוס אישיותי המאפיין את הילדים שאצלם מצוקה רגשית תתבטא לעיתים קרובות יותר בסימפטום פיזי. לרוב יהיו אלה ילדים שפחות מודעים לרגשותיהם, סגורים יותר מבחינה רגשית, וכאלה שאינם נוהגים לשתף את סביבתם ברגשות ובאירועים שקורים להם.
חשוב לבדוק - האם הילד שרוי בלחץ? מה הגורמים ללחץ?
לעיתים הדפוס האישיותי יכלול גם נטייה לפרפקציוניזם, רצון לרצות את הסביבה או ניסיון להיחשב חזק וקושי לבטא מצוקה או חולשה בפני אחרים. כמובן שאין דפוס אישיותי ספציפי או יחידי שמאפיין ילדים אלה, והתופעה יכולה להופיע אצל ילדים בעלי סוגי אישיות שונים.
לנוח מהקושי
כשילד מבטא קושי רגשי על-ידי סימפטום פיזי (למשל: ילדה שאינה רוצה ללכת לבית הספר כי אינה מסתדרת עם הבנות בכיתה, וחשה כאבי בטן כל בוקר כשצריכה לצאת מן הבית) הוא "מרוויח" מכך כמה דברים:
1. תשומת לב של הוריו ותחושה שהוא מעסיק אותם ושהם דואגים לו.
2. הוא אינו צריך להתמודד ולהציף את הבעיה שמטרידה אותו כי הוא והוריו עסוקים בבעיה הפיזית, וכך אפשר "לנוח" מהקושי שעומד מאחורי הדברים.
3. הסבל או אי הנוחות הנגרמים עקב הסימפטום הגופני (לדוגמה: כאבי ראש חזקים) מאפשרים לילד לפרוק רגשות שליליים שהצטברו אצלו בגלל דברים אחרים.
4.הילד לעיתים מקבל רשות מהוריו להימנע מדברים שקשה לו להתמודד איתם בגלל הבעיה הפיזית, למשל - לא ללכת לטיולים כי קשה לו להירדם.
הורים לילדים המבטאים מצוקה רגשית באופן פיזי מתמודדים עם אתגרים שונים. לעיתים ההורים אינם בטוחים לגבי הבסיס הרפואי של התופעה ואינם רוצים "לפספס" משהו מבחינה בריאותית. בנוסף, ההורים חווים סבל אמיתי של ילדם ואינם יודעים אם לדרוש מהילד לעשות את מה שהוא צריך לבצע, או לוותר לו ולתת לו לנוח.
ישנן מספר תגובות אופייניות להורים המתמודדים עם מצבים כאלה אצל ילדיהם. אחת מהן היא ניסיון להתעלם מהסימפטום הגופני כדי לא לתת לילדם תשומת לב שתחזק את הסימפטום.
כדאי להתייחס לסימפטום ברצינות, אך גם להבין שהילד מבטא לעיתים משהו עמוק יותר שיש להתאמץ להבינו
התגובה המנוגדת היא הזדהות חזקה עם הילד, עיסוק רב בבעיה הרפואית שלו וניסיון להקל עליו בכל דרך אפשרית. תגובה נוספת היא חרדה של ההורים וחששות לבריאותו של הילד.
גם כאן, הפתרון נעוץ בדרך ביניים של הקשבה והתייחסות רצינית לסימפטום הגופני על ידי בדיקה ושלילת הבסיס הרפואי, והתייחסות מכבדת לילד שמתלונן. ולצד זאת - חשיבה של ההורים לבד או עם איש מקצוע מה הילד מנסה לומר דרך הסימפטום, האם משהו מציק לו, ומה ניתן לעשות כדי לסייע לו בפתרון הבעיה המטרידה אותו.
הימנעו מביקורת כלפי הילד
מומלץ בעת ובעונה אחת להתייחס לסימפטום ברצינות, אך גם להבין שהוא מבטא לעיתים משהו עמוק יותר שיש להתאמץ להבינו. חשוב להימנע במידת האפשר מלחץ או עיסוק יתר בסימפטום, לשדר לילד ביטחון על ידי אמירה מרגיעה שתבדקו ביחד איתו את כל הסיבות האפשריות ותמצאו עבורו פתרון שיקל עליו.
יש להיות מודעים למצבים של הזדהות יתר של ההורה עם הילד שסובל, מתן חיזוקים לסימפטום (למשל כשההורים מאפשרים לילד להימנע ממה שמפחד להתמודד עימו).
יש גם להימנע מלעג או ביקורת כלפי הילד (למשל: אמירות שהוא ממציא או מגזים), ולזכור שגם אם הסיבה רגשית הילד חש את הכאב כמו כל כאב שבסיסו פיזי ואף יותר מכך כי מתלווה לו גם מצוקה רגשית.
