מיה לי נולדה בג'ט לג. חודשיים וחצי ינשוף. ישנה ביום וערה בלילה. עד שיום אחד התעוררנו בבהלה בבוקר וגילינו שהיא ישנה שמונה שעות ברצף. איזה כיף, חשבנו. הנה הגיע הלילה השלם שכל ההורים שיקרו לנו עליו.
אבל מסתבר שזו לא הייתה שינה אלא הורדה של עדכון גרסה כי לילה אחרי היא נרדמה בשבע. היינו בטוחים שכל הערב לפנינו אבל לבוסית הקטנה שלנו היו תוכניות שונות. היא קראה לנו מהמוניטור ואמרה שמבחינתה בוקר והיא לא צריכה עוד שעות שינה כי בעדכון גרסה הזה היא שיפרה את משך הזמן הנדרש לטעינה מלאה.
ואז הגיע עוד עדכון גרסה והיא קמה פעמיים. ואז חמש מאות פעמים, ואז הגיעה שוב הגרסה של הלילות השלמים, ולפני שהספקתי להגיד "שואב נזלת" זה שוב השתנה, וזה כנראה עתיד להשתנות עוד אלף פעם.
ילד שבוכה צריך לקבל מענה
ילדים הם לא טמגוצ'י, ואי אפשר לתכנת אותם להיות מה שאנחנו רוצים שהם יהיו. גם מי שלימדו אותו שלא יהיה מענה לבכי שלו, כדי שישן לילה שלם, מספיק עדכון גרסה אחד או שבוע של מחלה והוא ישכח הכול וישוב לקום בלילה. אני שומע על שיטות שבהם הילד בוכה ובוכה, עד שבסוף הוא מפסיק לקרוא להורים שלו.
לטורים הקודמים:
אין מערכת הפעלה לנפש, וילד שבוכה צריך לקבל מענה. כל פעם. להביא ילדים לעולם זה לא משחק ילדים, יש בזה אחריות גדולה מאוד להיות עבור אחר כל מה שיש לו בעולם. זה אומר לדעת לוותר על עצמך בשבילם, גם כשהדבר האחרון שאתה רוצה זה לקום בשעות שמחלקים בהם עיתונים.
מאז שהיא קטנה אני שומע אנשים שאומרים לי "תן לה לבכות כמה ימים והיא תפסיק להתעורר בלילה", ואני מבין אותם. ברגעי השבר שלי, ולא חסרים כאלה, זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. אבל אחרי כמה דקות של בכי אני מבין שזו לא הדרך שאני רוצה ללכת בה.
אני לא רוצה שהיא תלמד לא לקום כשהיא צריכה משהו. להפך, אני רוצה שהיא תדע שתמיד יהיה מי שיקשיב לה. כי איזה שיעור אני מלמד אותה בזה שאני נותן לקירות לספוג את הדמעות שלה?
שהיא יכולה לצעוק חזק-חזק את מה שיש לה על הלב ואף אחד לא יענה לה? ללמד אותה לשמור בפנים את הפחדים ואת הכעסים, רק כי אף אחד לא מקשיב מסתובבים בעולם אנשים עם עצב בפנים בגלל משקולות ומטענים שהם סוחבים איתם, רק כי הם בטוחים שאף אחד לא יקשיב למה שיש להם בפנים. וכל אחד מאיתנו מוכרח לרוקן את הבלון מדי פעם, אחרת נתפוצץ.
להתאמן על שעות הערות
אנחנו גדלים כהורים בדיוק כמו שהילדים שלנו גדלים כאנשים, וזה שיש לנו ניסיון של כמה שנים יותר מהם על הכדור הזה לא מעיד על זה שאנחנו חכמים יותר. להפך, הם הדבר הכי קרוב לטבע. הם דף חלק, ואנחנו דף מלא בקשקושים.
אז אולי לא הם אלו שצריך לאמן, אלא אותנו. אנחנו צריכים להתאמן על הערות שלנו. אנחנו מוכרחים להסביר לעצמנו בכל פעם שהכול חולף ובלי שנשים לב הם יגדלו וישאירו את הבית שלנו שקט ומתגעגע לבכי, לצחוק, ולבלגן הכי מלא משמעות שאי פעם היה לנו בחיים.
הילדה שלי היא הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים. השמש שמאירה לי את היום ומעירה לי את הלילה. ואני מבין שלפעמים היא תישן לילות שלמים, לפעמים תקום אלף פעם ולפעמים תתעורר כל כך מוקדם כאילו היא הולכת להתפלל את תפילת הנץ בבית הכנסת. בחיים לא אתרגל לזה, וכנראה אשבר עוד אלף פעם, אבל ככה זה כשהורים.
ילדים זה לא רק שמחה וההורות מלאה ברגעי שבר. אינסוף כאלה שזורים במהלך הדרך הזו שנקראת "להיות הורים". אבל מספיק מבט אחד בעיניים הקטנות שלה, חיוך אחד או פעם אחת לשמוע אותה אומרת לי "אבא" עם הקול המתוק שלה והידיים המושטות לחיבוק, כדי להפוך את כל השברים שבי לשלם אחד. שלם שיוצר משפחה. שלם שהוא הרבה יותר גדול מהעייפות או השבר שבי. כי השלם תמיד גדול יותר מסך חלקיו.
