במשפחתון של רוית ויואל ארדיטי אפילו הקורונה לא מצליחה להשבית את השמחה. 12 ילדים וילדות בני 18-8, בחמ"ל למידה מרחוק, משחקים אחד עם השני בקפסולה המיוחדת שלהם. "אנחנו מגדלים 12 ילדי אומנה כבר תשע שנים", מספרת רוית. "הבן שלנו היה בן שנה כשנכנסנו למשפחתון. לדעתי הוא לא זוכר איך החיים נראו לפני".
ההחלטה לא הייתה פשוטה: "יש יאמרו אפילו משוגעת. בן נולד בניתוח קיסרי. הייתה רק תינוקת אחת יפה ממנו בתינוקייה, ומיד הלכתי לראות מי זאת. כשהתברר לי שהיא ממתינה לאימוץ הבנתי שזה קורה כאן, לא בסרטים. אני חוזרת הביתה עם התינוק שלי, מגדלת אותו בשמחה ובאהבה, יש לנו כל מה שצריך, ההורים שלי ואמא של יואל מגיעים לעזור.
הבנו שיש לנו את כל מה שאנחנו יכולים לתת – ויש ילדים שפשוט אין להם. בחופשת הלידה שמעתי על אפשרות להיות משפחת אומנה, התקשרתי לברר, ומשם התחיל תהליך של ארבעה חודשים של שיחות, ראיונות עם פסיכולוגים ועם הנהלת עמותת 'אור שלום'".
משפחתון הוא מסגרת לטווח ארוך עבור הילדים. "יש ילדים שמגיעים בגלל שההורים בסכסוך גירושים שלא נגמר, והילד נקרע באמצע וכבר לא מוצא אי של שפיות. יש לנו ילדה שאביה רצח את אמה. יש מקרים של ניכור הורי, או הורים שמתקשים להתמודד עם הילדים בגלל מחלות נפש או אלכוהוליזם. יש מצבים של אלימות פיזית קשה במשפחה".
אלה ילדים עם צרכים רגשיים גדולים, איך מתמודדים עם כל כך הרבה מהם ביחד?
"הם נכנסים למעטפת מאוד גדולה, יש יותר צוות מילדים. יש לנו עובדות סוציאליות של העמותה שנמצאת בקשר עם לשכות הרווחה ועם ההורים הביולוגיים. יש לנו פסיכולוגית בבית שמטפלת בקשיים הרגשיים. היא חלק מהחשיבה כיצד לתפור לכל ילד את הטיפול לפי מידותיו. יש אותי ואת יואל, יש מדריכות ובנות שירות שנמצאות בימי ראשון עד חמישי משעות אחר הצהריים עד לסוף היום. יש מנהלת בית ויש פסיכיאטרית שאנחנו עובדים איתה. אבל בסוף – זה סדר היום הקבוע, המתוזמן והמרפא. את יודעת איך ייראה היום.
"יש קשיים רגשיים, יש ילדים שמתמודדים עם המון חרדות, ילדים שקשה להם להירדם בלילה. יש ילדים שאנחנו מעודדים אצלם רגרסיה מבוקרת. אלה ילדים שנאלצו בגיל צעיר להיות בוגרים מכפי גילם, להיות חשופים לעולם המבוגרים, לטפל בעצמם, להיות עצמאיים. אנחנו מאפשרים להם לחזור להיות ילדים".
"אם היינו מסתובבים כל היום במחשבה על מה כל ילד עבר, לא היינו שורדים את היומיום"
איך הבן הביולוגי בתוך המשפחתון?
"יש הרבה קרבה ואהבה ואחאות. אמנם רק הוא קורא לי אמא, וכמו בכל משפחה הוא גם מתעצבן ורב, אבל בסופי שבוע כשהבית מתרוקן הוא מתלונן שמשעמם לו. עד לפני שנה הוא גם היה הילד הכי צעיר בבית, עד שהתחלנו לקלוט ילדים בני שמונה קטנים ממנו. זה היה ציון דרך משמעותי. בסופו של דבר אם לא היינו הורי משפחתון, הוא היה ילד 'רגיל', עם שני הורים שיוצאים לעבודה וכמעט לא נמצאים בבית.
"היום יש לבן אמא שעובדת מהבית - זאת העבודה שלי. הוא מעולם לא היה בצהרונים. הוא חי בסוג של קומונה, מגיל צעיר הוא שיתופי, יש לו נדיבות וחלוקת השפע כי הוא גדל בתוך זה. יש גם משהו שנלקח ממנו – אני לא יכולה שלא לחשוב על היום בו הוא ישאל 'מה קרה לך שרק נולדתי ולא הייתי מספיק, היית צריכה לרפד את עולמך בעוד ילדים'. אבל אני מאמינה שהיתרונות עולים פי אלף על החסרונות".
קראו עוד:
בן נחשף לסיפורי החיים הקשים של הילדים?
"בבית בחלל הציבורי אנחנו יותר עסוקים בנורמליזציה. יש לפעמים חשיפה, בעיקר כשהילדים חושפים באגביות. נניח יושבים לארוחת צהריים, יש אווירה נוחה ורגועה, ופתאום ילד יראה חולץ פקקים ויספר שהיה לו בבית כזה, כשאבא היה שותה בירה, ומשתולל ודופק לו את הראש בשידה.
"כשהילדה שאביה רצח את אמה סיפרה את זה בפשטות, שאבא רצח את אמא ועכשיו הוא בכלא, זה ממש זיעזע את בן. הוא שאל אותי אם זה נכון, ואמרתי שלצערי כן, אבל יש בילדה הזאת כל כך הרבה דברים נוספים: היא גם מצחיקה, ומתוקה, ומעצבנת ונחמדה. המכלול שלה הרבה יותר גדול מהסיפור. בוא נארוז אותו, נשים אותו בצד. זה גם הטריק שלנו, כי אם היינו מסתובבים כל היום במחשבה על מה כל ילד עבר, לא היינו שורדים את היומיום".
ואם כבר הישרדות – איך עוברים את הקורונה והסגרים עם 12 ילדים?
רוית: "בתחילת הקורונה היינו לחוצים אך מגויסים. היינו עושים סדנת פסטה ועל הדרך שיעור היסטוריה, ושיעור חשבון כשמחלקים את המתכון לרכיבים. בהדרגה המוטיבציה דעכה וגם בתי הספר שאבו את הזמן של הילדים.
"נהיה סוג של חמ"ל – עם טבלאות מסודרות למי יש זום ומתי, והוא יישב פה, והיא תשב שם. ובכל אופן, לכל ילד יש קבוצת שווים משלו, והוא ידע עם מי להיות. חלק יישארו בבית להכין עוגיות, חלק יצאו לשחק כדורגל".
צורך גובר במשפחת אומנה
"בזמן הזה עשרות רבות של ילדים שהוצאו מהבית בתקופת הקורונה ממתינים למשפחה – אם במסגרת קלט חירום, משפחת אומנה או במסגרת משפחתון", אומרת טלי חלף, מנכ"לית ארגון "אור שלום". "משרד הרווחה אחראי על הפניית הילדים, מפקח על הטיפול בהם ותומך תקציבית".
"אור שלום" הוא ארגון ללא מטרות רווח המטפל בילדים ובנוער בסיכון שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה ומטופלים במסגרות חוץ־ביתיות עקב חוסר תפקוד הורי והזנחה קשה. בארגון מעידים על עלייה של כ-30% במספר הילדים שזקוקים למשפחות אומנה בגלל רמת הסיכון שגברה בביתם בעקבות המשבר, שנמשך כבר קרוב לשנה.
העמותה מפעילה כיום 600 משפחות אומנה במרכז הארץ ומטפלת בכ-850 ילדים, מתוכם 200 בעלי צרכים מיוחדים. במשפחות אומנה הילדים זוכים לחוויה משפחתית מתקנת, משתלבים בחיי הבית באופן מלא וגדלים בחיק משפחה המעניקה להם טיפול מסור והזדמנות לחיים טובים יותר.
בהתחלה הילד אכל רק אורז
אפרת הייתה שנתיים אם אומנה לילד מקסים, פליט מסודן. הוא הגיע אליה כשהיה בן ארבע, ממשפחת קלט. "כשראינו אותו לראשונה הוא לא ידע לדבר. חשבו שהוא על הרצף, אבל מיד ראינו ילד מאוד תקשורתי, יוצר קשר עין", היא מספרת. "הוא הגיע אלינו נורא מבולבל. הוא קרא לנו אמא חדש ואבא חדש. משפחה חדש".
במשפחה החדשה קיבל שון שלושה אחים. השניים הגדולים כבר משרתים בצבא, ויובל בן 15. גיל, הגדולה, קיבלה חופשה מיוחדת מצה"ל כדי להיות עם אפרת ועם אח האומנה החדש שלה. "שבועיים היינו שתינו רק עליו. טיילנו איתו בכל הגינות, עשינו כיף.
"בהתחלה הוא אכל רק אורז בלי כלום ובמבה. אחרי חודש הוא נכנס לגן. הוא היה הילד כהה העור היחיד. הגננת הדתייה שאלה אותי, 'אם כבר לקחת ילד, למה לא ילד יהודי?' היא לא הייתה היחידה ששאלה, ולכולם עניתי 'ילד הוא ילד, זה לא משנה מאיפה הוא'. זה המיס את הגננת. היא נתנה לשון את מלוא תשומת הלב. עבדנו עם קלינאית תקשורת, והיום הוא לא מפסיק לדבר".
למה הוציאו אותו מהבית?
"אמו ביקשה עזרה. היא הייתה בדיכאון ולא הצליחה לתפקד. הוא היה מוזנח כשהוצא מהבית, ימים שלמים הוא שכב במיטה ולא אכל. שתה רק חלב בבקבוק, והוא כבר היה בן שלוש. השיניים שלו היו רקובות לחלוטין. אמא שלו הייתה נכנסת למיטה לכמה ימים ולא יוצאת ממנה. אבא שלו היה אלים ושהה תקופה בכלא.
"חודש אחרי שהגיע אלינו התחלנו לבקר את אמא שלו. היא גרה במקום שדומה למחסן, בלי אור, בלי גז, מקום מאוד עלוב בדרום תל־אביב. מה שליווה אותי היה טיפ שקיבלתי מבחורה שהייתה בעצמה ילדת אומנה, שעברה חמש משפחות – היא אמרה לי 'אם את רוצה שזה יצליח – תאהבי את האמא', וזה משהו שהוביל אותי לאורך כל הדרך. הלב שלי פשוט יצא אליה. פתאום היא רואה אותו לבוש יפה.
"הוא היה חוזר אלינו והיינו צריכים להתחיל הכל מההתחלה, להחזיר את כל ההרגלים - את סדר היום הברור, האכילה ליד השולחן, צחצוח שיניים. דברים בסיסיים. המעברים היו לו נורא קשים. בהתחלה הייתי משאירה אותו אצל אמא שלו והוא היה בוכה נורא. בהדרגה זה הפך להרגל שכל שבועיים הוא מבלה את השישבת אצלה".
לשון יש גם שתי אחיות גדולות, שעזרו לשמור על קשר עם אימו והיה להן חשוב שהוא ישוב הביתה בסופו של דבר. "אמרתי לאמא שלו, 'אני מטפלת בו ושומרת עליו עד שתוכלי לגדל אותו בעצמך'. הלכתי איתה לביטוח הלאומי, לסידורים. היא הייתה כאן לגמרי לבד, בלי חברות. התמלאתי חמלה. יצרתי קשר עם 'מסילה' (ארגון סיוע לקהילה הזרה, נ"ב), והם ליוו אותה. במקביל, שון הלך והתפתח. בכל מקום הוא התקבל באהבה גדולה".
ספרי על הפרידה משון, איך היא הייתה?
"ברווחה הסבירו לאימו של שון שהיא חייבת למצוא עבודה קבועה ולהראות סביבת מגורים סבירה. היא מצאה עבודה, עברה לדירת שני חדרים ואמרה שהיא רוצה את שון חזרה. עברנו ועדות מסוגלוּת. אני דיברתי בשבילה, אמרתי 'אני חושבת שילד צריך לגדול אצל אמא שלו, אם היא יכולה. לא יהיה לו את מה שהוא מקבל אצלי, אבל היא אמא שלו, ואני אשאר בתמונה ואמשיך ללוות אותם'".
איך הוא הגיב לבשורה?
"הוא לקח את זה מאוד קשה. 'למה אתם רוצים להחזיר אותי לאמא? אמא לא נתנה לי אפילו חלב'. זה היה הזיכרון שלו. שנינו בכינו. אמרתי לו שזה נכון שזה נורא קשה שצריך עוד פעם לעבור ולהתרגל מחדש, אבל הבטחתי לו שאני לא נוטשת אותו, שאני כאן. בהתחלה באמת היה קשה. אחת לשבוע לקחתי אותו בצהריים אליי. אני עדיין בקשר הדוק עם שון ועם אמא שלו, והם מקבלים סיוע ותמיכה גדולה".
למעוניינים להיות משפחת אומנה או לתרומות ניתן להתקשר 8936* או לפנות דרך האתר
