הורים, הסגר שלכם חזר! נכון, כולנו שוב בבית עם הילדים, עם הגבלות היציאה והימים הפנויים, עם ההתלבטות כמה זמן מסך לאפשר מול הזומים שצריך לג'נגל, עם ביצים ונייר טואלט כי למרות שלא חסר - אין חכם כבעל ניסיון.
ויש לנו ניסיון ועוד איך, חודשיים וחצי בבית, בין מרץ למחצית ממאי, עשו את שלהם. אז אם בפעם הראשונה נכנסנו הלומים, מפוחדים והמומים, לסגר הנוכחי, אנחנו מגיעים מצוידים ברעיונות שהוכיחו את עצמם. אז קבלו רעיונות מהורים שמשתפים מה הדבר שהכי עזר להם לעבור את התקופה בכיף.
"אמנות תמיד הייתה הקטע שלי ואמרתי שיום יבוא ונגיע לזה", מספרת מיטל מנצור, חוקרת פרטית ואמא לשלושה (20, 11 ו-8) מחיפה. "כשהתחילה הקורונה והבנו שנהיה הרבה זמן בבית הושבתי את הילדים ואמרתי להם שניקח את זה כמקפצה להגשמת חלומות.
"הכי רחוק הלכנו עם תבל, הקטנה שלנו, שהיה קושי להעסיק אותה. היא תמיד רצתה ללמוד לעצב ולתפור בגדים. קנינו מכונה ובדים, גם מיחזרנו מבגדים שהיו בבית, הורדנו סרטונים מהיוטיוב, הצטרפנו לקבוצות תפירה בפייסבוק והתחלנו ללמוד מאפס, כי לא היה לנו שום רקע.
"היא התחילה מדברים קטנים כמו מסכות לחברות, עד שתפרה לעצמה אוברול מהמם. פרויקט כזה לאורך זמן נותן מסגרת שבה יודעים לקראת מה קמים בבוקר ומה המטרה".
איך זה השתלב עם הלימודים והמחויבויות?
"כשהתחילה מערכת הלמידה מרחוק, למרות שאנחנו בית רגוע בדרך כלל, התחיל לחץ של להיכנס בשעה מסוימת, כולם צריכים את המחשב, לא הצלחנו ואז קיבלנו החלטה שאנחנו לא עוברים את הסגר ככה. לנו כמשפחה לא התאימה מערכת הלמידה מרחוק. זה הטיפ שלי - ליצור בבית חממה שלא מכניסה את הרעשים והלחצים מבחוץ.
"התקשרתי למורה והסברתי לה שזה המצב, עם כל ההערכה להשקעה שלה. בנינו סדר יום חלופי, מה לומדים כל יום ואיך מתקדמים בתפירה. זה איפשר לנו להיות באווירה טובה וכיפית, ועבור תבל זה שהתקדמה, תיפעלה הכול לבד וראתה בכל פעם את התוצרים שעשתה - זה נתן לה חשק להמשיך.
"היא הייתה משתפת בקבוצות עם החברות והמשפחה, התחילו להזמין ממנה תיקים והיו לה משימות, כך שהיא הרגישה בעלת ערך וגילתה שהכול אפשרי. בסגר הנוכחי היא כבר סימנה בגדים, תיקים ואקססוריז שהיא רוצה להכין לעצמה.
אחד מתסמיני השעמום הידועים אצל ילדים הוא מיצוי מהיר של כל סוגי המשחקים. חלקם יכולים להחזיק כמה דקות, כמה שעות או כמה ימים, לכל היותר. מה עושים כשיכולת התנועה והקנייה מוגבלת? מרב יודילוביץ', עורכת תוכן ועיתונאית, אמא יחידנית מגבעתיים למיכאל בן השש, מצאה פתרון מצוין באחת מקבוצות הווטסאפ העירוניות.
"יש כאן קבוצת מסירת חפצים גאונית שהחלה כיוזמה עצמאית, דברים מעולים שיכולים לשמש בשמחה אחרים", מספרת יודילוביץ'. "הודות לקבוצה הזאת החלפנו בינינו משחקי קופסה, פאזלים, קלפים ומה לא.
"זה איפשר לא להוציא כסף שאין ובכל זאת לתת תחושה של התחדשות ולהוסיף עניין. הצלה ענקית. בנוסף, בנינו קפסולה של שלוש אמהות יחידניות שגרות אחת ליד השנייה כגרעין משפחתי. כשמישהי צריכה ללכת לסופר או כל סידור אחר, כדי לא להיסחב עם הילדים, צריכה להשלים כמה שעות של עבודה או סתם כדי לא להיטרף עשינו בינינו רוטציה".
איך עבר הסגר הקודם?
"אנחנו אוהבים להיות ביחד ואוהבים להיות בבית אבל זה היה מאוד מאתגר. בעיקר כי הדירה שלנו קטנה ולא מותאמת. נהיה עמוס מאוד ואין מרחב פרטי בכלל. זה חונק. כיוון שהייתי כל כך עייפה ומותשת בסוף היום מלהיות צוות הווי ובידור פשוט לא יכולתי להתפנות לארגון, אז הצטבר והצטבר עוד יותר".
ואיך נכנסת לסגר הזה?
"התחושה אחרת לגמרי. אני נכנסתי אליו ענייה יותר ומיואשת יותר ועם כעס גדול על ההנהגה. התחושה היא שאתה אבק. קשה להיות חזק, כשהכול מסביב קורס. קשה לשמור על אופטימיות כשלא מרגישים ולו טיפה אחת ממנה. קשה לומר שנה טובה כשאני לא מאמינה שתהיה טובה".
מורן (מילקי) סטויצקי ידין, מאפרת מובילה שהיומן שלה היה סגור חודשים מראש לאיפור כלות, מצאה את עצמה עם לוח זמנים פנוי והרבה שעות עם שתי הבנות, לי (6) ושי (שנתיים וחצי) בדירתן ברמת גן.
אחרי שבילו באינספור שעות יצירה, הדבקה וגזירה, בעודן מקפידות גם אחרי הסגר על כללי הריחוק החברתי, בועז אב המשפחה צירף להן "חבר" חדש הביתה.
"הרעיון של בועז היה למצוא פעילויות בבית, ואז הוא הביא מתנפח ענקי לסלון. בהתחלה הייתי נגד ובשוק, אבל הוא מתכווץ לגודל קטן ונארז בתיק שנשמר בצד. מאחסנים ופותחים כשרוצים להשתולל. זה שורף זמן, אנרגיה וזה משהו חדש ומלהיב".
מה התובנה שלך מהסיטואציה של להיות סגורים בבית?
"יכולים להחליט לנו הרבה דברים אבל יש לנו את החופש לבחור איך ומה נחליט לעצמנו. בתוך ההחלטות האלו אני בוחרת להגיב סבבה ובחיוביות ולקוות שיהיו החלטות יותר הגיוניות בעתיד למדינה".
גם אצל דיקלה ודורון סגל לבקוביץ', זוג הייטקיסטים, הוריו של אדם, בן השנתיים בקרוב, הגרים בדירת שלושה חדרים בתל אביב, היה צריך למצוא פתרון יצירתי.
"הכנסנו את הבריכה לסלון אחרי שהרגשנו שכולנו כבר מטפסים על הקירות. מאז שגילינו את הבריכה היא עשתה קאמבק בכל פעם שאי אפשר לצאת מהבית מכל סיבה שהיא: סגרים, בידודים, חמסין עם 90% לחות.
"האמת, שממש כיף לשבת איתו בפנים או לתת לו להשתולל בה לבד, זה מצריך ניגוב של כל הרצפה אחרי, אז סוגר לנו גם ספונג'ה באותה הזדמנות. גם ככה מאז שהוא נולד הסלון יותר שלו מאשר שלנו, אלוהים יודע כמה זמן יש לנו להעביר ככה, אז עושים מה שצריך כדי שיהיה יותר טוב וקל".
איך התמודדתם עם שאר השלכות הסגר? הריחוק המשפחתי למשל?
"התארגנו על קיר מגנטים של כל המשפחה והיינו שואלים את אדם אחד-אחד, כדי שלא ישכח אותם במהלך הסגר שהיה חודשיים. כשהוא התחיל לחבק את הטלפונים בשיחות וידיאו עם הסבים והסבתות זה היה קצת עצוב. הוא עדיין מחבק את הטלפון בסוף שיחה.
"זו תקופה הזויה שאני שמחה שהוא לא יזכור ממנה הרבה. מה שהכי עזר לנו זה להיות צוות כהורים. זה לא שפתאום הסכמנו על הכול או שלא היו וויכוחים, אבל גם כשהיה קשה, הקפדנו להיות בזה ביחד ולהרים אחד את השנייה, לתמוך ולעזור. זאת החלטה מודעת שקיבלנו בהתחלת התקופה הזו כדי שנשרוד אותה".
טלוויזיה, נטפליקס, טאבלטים, פלייסטשיין, נינטנדו או פיפ"א - הכול הולך. בין אלו ששחררו לגמרי את הרסן על השלט והמקלדת, לבין אלו שהחליטו למצוא את עמק השווה, אצל יאיר קיבייקו ועמית פדר, סמנכ"ל שיווק ומנהלת תחום חוגים וקהילה, ההורים של אלי בת ה-4.5, הדרישה לריקודים ושירים עברה בין היתר דרך המסכים.
קראו עוד:
הרצון והגעגועים של הילדה לשחק באוויר הפתוח הולידו פתרון יצירתי: "גם עבורנו הסגר היה קשוח, אבל גילינו את הגג של הבניין, חוברות הפעלה וכמובן את מגוון התכנים של יוטיוב לילדים.
"הכי עניין את אלי לרקוד. היא העבירה שעות מול שיעורי ריקוד ביוטיוב, למדה אותם ואת השירים בעל פה, לפעמים גם בספרדית. הקושי היה למצוא פעילות לילדה שמאוד אוהבת חוץ וחברים.
"אחד הלהיטים היה ששמנו לה נעליים מתחת לגלגלי עזר באופניים כדי להרים את הגלגל האחורי, הצבנו את האופניים מול סרטון של מישהו שנוסע בלוס אנג׳לס מנקודת מבטו ונתנו לה 'לרכוב' איתו בזמן שהאופניים בעצם נשארים במקום".
מרגישה בלוס אנג'לס
לדברי קיבייקו, "בסופו של דבר, גם לבלות שבועות עם הילדה שלי זה כיף לי, ואחרי שנה מאוד קשה למשפחה שלנו, בעצם סוג של גיליתי אותה מחדש והיא אותי ואותנו וזה היה מדהים".
בזמן הדרישות להתנהלות במרחבים מצומצמים של 500 מטרים מהבית, נוצרה גם חזרה למרחבים המשותפים בין הבניינים, שכונת חיים מודל 2020, רק עם מסיכות ושמירה על ריחוק. דרור גלוברמן, מנחה טלוויזיה (Next) גר בצפון הישן של תל אביב, בבניין גבוה עם למעלה מ-40 דירות. תקופת הקורונה והסגר הראשון איפשרו לו סוף-סוף להכיר את השכנים, ומבחינתו זה לגמרי מה שהציל אותו בפעם הקודמת.
"כשאתה עסוק בחיים שלך, בקצב והלחצים, אתה מכיר אולי 3-2 משפחות. תמיד הייתה לי תחושה שמשהו חסר כאן, כי בתור ילד היינו יורדים למטה כל הילדים לגינה ופה אין את זה. זה לגמרי נולד בסגר הקודם. הרכבים לא זזים, החניון הפך להיות מגרש משחקים וכולם פתאום הכירו ביניהם".
עוד הוא מוסיף, "הגיעה סיטואציה לא נורמלית של סגר ובתוכה סיטואציה נורמלית שבה סוף סוף ילדים יורדים למטה ומשחקים. הכרנו שכנים מגניבים ונוצרה תחושת אינטימיות מול אנשים שלפני כן לא אמרו בוקר טוב כשירדו במעלית.
"את הגינה המוזנחת כולם הפכו לדשא משחקים עם גינת תבלינים וירקות. אחר כך בקיץ אני ושתי הבנות (5.5 ו-3) היינו בבידוד, פתאום הגיעה רכבת אווירית של אוכל, בישולים, חלות טריות, משחקים וחומרי יצירה. כבר התבלבלתי איזה שכן הביא מה. שכנים זה כזה קונספט נחמד".
