לפני שנים, בנסיעה משפחתית לחו"ל, חשתי בגוש בגב שהפך רגיש וכואב והחלטתי לקפוץ לרופא מקומי ולהפיג את חששותי. להפתעתי הרופא נלחץ וביקש שאתאשפז במקום או לחילופין שאטוס באופן מיידי לארץ.
בחזרתי לדירה בה התגוררנו הייתי עסוקה ללא הרף במחשבה מה אומר לילדים לגבי העובדה שאני טסה באופן מיידי ולא מתוכנן לארץ. החלטתי שלא לספר להם שום דבר כדי לא להלחיץ אותם. משבר בעבודה תמיד נשמע משכנע ואותנטי, למרות שהוא לא כזה רלוונטי במקצוע שלי. הילדים המשיכו בטיול שתוכנן לאותו יום, ואני "ביליתי" את הזמן בטיסה בלחשוב על איך ניתן להמשיך ולהסתיר מהם את המחלה המתקרבת.
הרופאים בארץ שללו את האבחנה של הרופא בחו"ל, אבל במקביל, הילדים שללו את האסטרטגיה שבה בחרתי. כי האמת היא שהאינסטינקט הראשוני של כולנו הוא להגן על היקרים לנו מכל ולא לגרום להם צער על ידי אמירת כל האמת, וזאת הטעות שלנו, כיוון שזאת לא האסטרטגיה הנכונה, מסיבות רבות.
"האינסטינקט הראשוני הוא להגן על היקרים לנו מכל ולא לגרום להם צער על ידי אמירת כל האמת, וזאת הטעות שלנו"
ראשית, לא ניתן באמת להסתיר דברים. ילדים, ואנשים בכלל, מרגישים כשעובר על יקיריהם משהו. הם רק לא יודעים מה. וכשהם לא יודעים הם נוטים למצא הסברים, וההסברים האלה יכולים לכלול האשמות עצמיות או פרשנויות מרחיקות לכת מסוגים שונים.
האמת היא שכנות היא המדיניות הטובה ביותר והנכונה ביותר במצבים אלה, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים. מעבר לכך, השיתוף אומר לילדים שאנחנו כנים במשפחה ולא מסתירים דברים, ושאנחנו סומכים עליהם שהם יכולים להתמודד. וככל שאנחנו דוחים את השיתוף, תחושת הביטחון של הילדים בדברים האלה מתערערת והעבודה לשכנע אותם הופכת להיות קשה יותר.
קראו עוד:
עם כל הנאמר עד כה, השיתוף צריך להתאים לרמת הילד ויכולתו להבין ולהכיל. עם ילדים צעירים אין צורך להכנס לפרטים ומספיק לתאר את המצב באופן כללי. לילדים בוגרים יותר ההסבר יהיה מפורט, רציני ובוגר יותר.
מספר כללים פועלים פה. הראשון הוא שההסבר יכבד את הילד בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, לא ישמע מקליל או על הדרך (שוב, כדי לנסות להגן עליו). שנית, את הילדים שלכם רק אתם מכירים, חשוב שההסבר יתאים לילדים הספציפיים שלכם.
רק אתם מכירים את הרגישויות שלהם, את הדגשים החשובים להם ואת האופן בו מתאים לדבר איתם. ילד מאוד רגיש וחרד זקוק להסבר שונה מילד פרקטי שירצה לדעת פרטים על מה הולך להיות.
ושלישית, ההסבר הראשוני צריך להיות כללי, הדברים שחשוב לכם להעביר במיוחד, את הפרטים הנוספים תשאירו לשאלות המשך שיבואו מהקרובים. השאלות מכוונות אותנו למה הילד הבין ומה חשוב לו לדעת, והשאלות האלה יהיו שונות מגיל לגיל, מילד לילד, אבל גם שומרות מפני עודף אינפורמציה בשלב מוקדם מדי. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מספרים לילדים וחשוב להתקדם בהדרגה ולתת להם לעכל, בקצב שלהם.
האם לספר לכל הילדים ביחד או לחוד? זה תלוי בפערים בין הילדים. אם הפערים אינם גדולים והילדים נמצאים בשלבים דומים של הבנה, יש בהתכנסות המשפחתית משהו שמשדר שאנחנו יחד בזה, ביחד נתגבר ואנחנו אחד בשביל השני. זה גם עוזר בתופעה שאנחנו רואים לפעמים במצבים כאלה של "למה סיפרת לו לפני ומה זה אומר?"
מאידך, אם יש פערים גדולים בהבנה או ברמת הרגישויות, עדיף לספר לכל ילד לבד באופן וברמה המתאימים לו. כדאי לעשות זת בטווח זמן קצר ואז לעבור למפגשים משפחתיים.
איזון בין מציאותיות ותקווה
כשאנחנו מספרים לילדים, בכל פורמט שהוא, חשוב לשמור על איזון בין מציאותיות ותקווה. למשל לומר שיש מחלה אבל שיש גם טיפולים, ושנעשה הכול כדי שתעבור. אופטימיות, חוסן ותחושת המסוגלות להתמודד עם הדבר, היא העוגן של הילדים, וזה נכון בכל גיל. האופטימיות הזו תהווה להם מודל ותבנה את משאבי החוסן של ילדינו, ותעמוד לימים גם הרבה אחרי שהמחלה תחלוף ונבריא.
"ייפוי המציאות אינו מאפשר לילדים להביע את רגשותיהם האמיתיים ואפילו אולי שולל את הלגיטימיות שלהן"
מצד שני, חשוב לשמור על תאור מציאותי ולא כזה המתעלם או ממעיט במציאות בצורה מוגזמת. לעיתים, כדי להגן על יקירנו, אנחנו מיפים את המציאות באמירות בסגנון: "זה כלום, זה כמו שפעת רק אחרת ויעבור מהר". תגובות מסוג זה יכולות להיתפס (לפחות מגיל מסוים) כלא אמינות.
בהקשר אחר, בפן הקרייריסטי למשל, כשאיחרנו לספר לילדינו על משבר מקצועי כלשהו וניסינו ליפות אותו בנוסח, "הדבר הכי טוב שקרה", בדיעבד זה היה הדבר שהיה להם הכי קשה ומערער, הרבה יותר מעצם האירוע, מכיוון שזה הוביל לתחושה שלהם ששכחו לעדכן אותם על דבר חשוב.
ייפוי המציאות אינו מאפשר לילדים להביע את רגשותיהם האמיתיים ואפילו אולי שולל את הלגיטימיות שלהן, וזה מוביל לנושא החשוב של שיח על רגשות. כי אין ספק שמחלה היא אירוע מטלטל רגשית ולא רק גופנית, והיכולת של ילדים לדבר על רגשותיהם באופן פתוח ויותר מכך להבין אותן, היא קריטית להתמודדות שלהם.
לכן יש להשאיר מרחב רחב לשיח אינטימי ולא פלסטי, על רגשות על ידי שאילת שאלות, ושיתוף פתוח ברגשות שלנו. השיתוף הזה, בכל קשת הרגשות (עם בקרה ומינונים מושכלים) ייתן לגיטימציה לילדים לחוש את רגשותיהם, יהיו אשר יהיו. חשוב לקבל את כל הרגשות, וגם לספק להן מילים ולדעת להביע אותם. אנחנו כהורים צריכים להדגים כלים להבנה שלהן והתמודדות איתן.
הכותבת היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת
