מתוך הסרט "בידיים ריקות:
כשמוריה בן אבות הייתה בשבוע שביעי של ההיריון גילו שלעובר אין דופק. "זה ערער אותי, סוג של התנפצות התמימות", היא אומרת. "הרגשתי שזה משפיע עלינו, אז התחלתי לצלם, כי כבר יצרתי סרטי דוקו בעבר. הנושא של הסרט היה אובדן היריון שלי, ובמקביל רציתי לספר סיפור על נשים שעברו הפלות בשלב מוקדם. למרות שזה מאוד נפוץ, היה לי קשה לשחרר".
שלושה חודשים אחרי בן אבות גילתה שהיא שוב בהיריון והמשיכה לתעד את הבדיקות, כולל את בדיקת הדופק. "ניסיתי באמצעות הדוקו לשחרר חרדות. לי ולאופיר, בן הזוג שלי, היו המון שיחות על איך למשל נתמודד עם ההיריון".
אבל שום דבר לא הכין אותה להשתלשלות העניינים: "למרות שבהתחלה הכל היה בסדר ולא היה סיכון של גיל או משהו אחר, עשיתי מי שפיר. זה היה ממש אחרי השלב שהצלחתי לשחרר קצת. אבל אז קבלנו הודעה שטלטלה אותנו. הפרופסור שבדק אותנו התקשר, הוא בחן את תוצאות מי השפיר ואמר שמשהו לא בסדר. נכנסנו לשבועיים של סחרור, לא הבנו מה זה אומר 'תסמונת לא מוכרת', רק הבנו שיש לעובר חוסר גנטי, חוסר בכרומוזום 16".
"חזרתי לבית ריק והרגשתי ריקנות. אנשים לא מבינים שזו לידה אמיתית, עם תינוק וצירים והכל"
בשלב זה הם החלו לחקור ולברר, הבינו שאף אחד לא יכול לתת להם תשובה מה הסיכון. "אולי זה סתם עיכוב התפתחותי פשוט ואולי זה עיכוב התפתחותי מורכב יותר אוטיזם", אומרת בן אבות. "לא מסבירים איזו תוצאה נקבל, אם יש או אין משהו ואיזו השפעה תהיה על התינוק. אמרו שיש סיכון שם 20% לתוצאה חמורה יותר ועל סמך זה היינו צריכים לקבל החלטה והחלטנו לסיים את ההיריון, אחרי מערבולת מטורפת שעברנו".
אחרי קבלת ההחלטה נקבע תור ללידה שקטה, ובן אבות מספרת שזה אחד הרגעים הקשים שהיא עברה. "שכבתי שם בחדר, בשבוע 23, שבוע שבו כבר נקשרים לתינוק ומרגישים תנועות עובר.
"הלידה עצמה לוקחת זמן כי הגוף לא מגיב, הוא עוד לא מוכן ללדת, צריך לזרז. לקח שלושה ימים מרגע שאושפזתי ועד ללידה. הכל נעשה בצורה מאוד הדרגתית ואני שכבתי שם, עם תינוק מת בבטן, וחיכיתי להיות אחרי.
"אחר כך חזרתי לבית ריק והרגשתי ריקנות. קשה להסביר את זה בלי להיות שם. הרבה אנשים לא מבינים שזו לידה אמיתית, עם תינוק וצירים והכל. החזקנו אותו ראינו, חיבקנו, קברנו אותו, אפילו בחרנו לו שם".
מה חיזק אותך?
"התחברתי לקבוצת פייסבוק 'חיבוק בשקט'. הכרתי חברות שעברו את אותו דבר באותו זמן, עם חלקן אני בקשר עד היום. אופיר ואני היינו ביחד וכל אחד לחוד, זה חיזק אותנו מאוד. הרגשנו ששנינו יכולים להבין אחד את השניה. למעשה באותו רגע, כבר הפכנו להיות הורים".
קראו עוד:
כמה חודשים לאחר הלידה השקטה, אותה תיעדה בן אבות, היא נכנסה להיריון נוסף. ליר נולדה בדיוק שנה אחרי הלידה השקטה, ממש באותו היום. "היה לי קשה להיכנס להיריון נוסף, הייתי מפורקת, הגוף עוד לא התאושש", היא מספרת "אם מחשבים, הייתי במשך שלוש שנים בהיריון והפלות ובטן נפוחה, אבל רציתי להיות אמא.
"היו חששות וחרדות, הרבה יותר מההיריון ההוא, למרות שזה לא הכרחי שזה יחזור, כי זה לא גנטי. אני זוכרת שעשינו שוב בדיקות מי שפיר וכשקיבלנו את התוצאות התקינות, הרגשתי כאילו משקולת של 100 ק"ג יורדת מעלי. רק אז הבנתי, עד כמה לא נשמתי.
"זה היה יום של השנה ללידה השקטה, תכננו ללכת לבית קברות, אבל לא הרגשתי תנועות עובר. אכלתי שוקולד וזה לא עזר. נסענו למיון, ראו שיש האטה בדופק, חיברו אותי למוניטור, השאירו אותי למעקב ואז הגיעה רופאה שראתה האטה ארוכה. הטיסו אותי לקיסרי חרום, ומסתבר שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר ארבע פעמים. ליר נולדה בשבוע 34 במשקל 2.070 וכיום היא בת שנה וארבעה חודשים".
איך זה השפיע עליכם?
"הייתה לנו הערכה גדולה לזה שליר איתנו, שזה ממש לא מובן מאליו. הלידה שלה הייתה מפחידה ומלחיצה והיא נולדה בקיסרי חירום עם התאוששות לא פשוטה. היינו כמעט שבועיים בבית חולים, כשהיא הייתה בפגייה, אבל כל מה שהרגשתי זה העיקר שהיא בחוץ והיא חיה.
"היו איתי נשים אחרות שחלמו על לידה טבעית. הן ילדו בקיסרי חירום ולקחו את זה קשה כי זאת לא הלידה שציפו. כשאנחנו עשינו הכנה ללידה והדולה שאלה אותי איך אני מדמיינת את הלידה, אמרתי לה שכל מה שחשוב לי זה שהילדה תהיה בחיים, ולא אכפת לי משום דבר אחר.
"אני מרגישה שהפכנו להורים עוד לפני שליר נולדה. הפכנו להורים של התינוק שלנו, עברנו ביחד חוויה קשה, אובדן גדול והרבה טלטלות אישיות, וגם בקשר שלנו. בסופו של דבר יצאנו יותר קרובים ולמדנו בעל כורחנו להתמודד עם קשיים ומשברים גדולים".
בן אבות תיעדה את כל תהליך הלידה השקטה בסרט דוקומנטרי, ובימים אלו היא מגייסת כספים במימון המונים כדי להשלימו. "הסיפור שלנו הוא על חוויה של הלידה השקטה ועל האובדן. יש נשים שלא מצליחות להיכנס אחר כך להיריון, שחוששות לעבור את זה שוב.
"הסרט הזה הוא לא על ליר, היא לא חלק ממנו ולא מתועדת. זה נכון שיש סוף טוב, אבל ליר לא באה במקום התינוק שאיבדנו. היה לי חשוב שיראו מה זוגות עוברים, כדי שיבינו, שיהיו במודעות ולא יפחדו לדבר".
איך אופיר הגיב לתיעוד?
"לא תמיד היה לו קל. היו רגעים שביקש שאסגור את המצלמה. אבל הוא הבין שהדוקו זאת הדרך שלי להתמודד עם מה שקורה. הרגשתי חובה לתעד גם לאחרים, לזוגות שעוברים את מה שעברנו. ההד סטראט פונה לנשים, אבל גם לגברים, אומנם אנחנו חווינו בגוף שלנו, אבל הגבר הוא חלק משמעותי, הוא האבא של התינוק".
"כשעשינו הכנה ללידה והדולה שאלה אותי איך אני מדמיינת את הלידה, אמרתי לה שכל מה שחשוב לי זה שהילדה תהיה בחיים"
חשוב לה גם להעלות את המודעות לנושא כדי שאנשים ישימו לב לתגובות שלהם: "אנשים אומרים 'לא נורא', 'הכל לטובה' או 'יהיו עוד ילדים, את תשכחי'. גם אם הכרתי אותו לזמן קצר, זה הילד שלי שאיבדתי, זה אובדן שאי אפשר למחוק, חווית טראומה קשה ואישה צריכה שיתנו מקום לכאב שלה, שיחבקו אותה ויהיו איתה.
"אני מאמינה שאנשים שיצפו בו ויעברו איתנו את החוויה הזאת כבר לא יגידו את המשפטים האלו. אני מקווה שאחרי שיצפו בסרט יגידו 'משתתפת בצערך' או 'מצטערת לשמוע' ובעיקר פשוט יקשיבו.
"יש בורות וחוסר מודעות, בעיקר בגלל שלא מספיק מדברים על הנושא. נשים שעוברות את זה וגם גברים כמובן מרגישים בדידות, שאף אחד לא מבין. אנשים מעדיפים לשמוע רק על שמחות ולא על עצב ועל קושי, זה משהו חברתי מאוד חזק, אבל קושי ומוות הם חלק מחיינו. צריך להכיר בזה ולתת לזה מקום".
