כשרותם ודפנה החליטו להיפרד, אביב בן השש, בנם המשותף היה בן שנתיים. ללא קונפליקט, ללא הטחות אשמה, רק שני אנשים שהרגישו כבר כמה זמן שהזוגיות מתרחקת והפרידה בלתי נמנעת. את השנה הראשונה רותם קלמר (41) זוכר כתקופה הקשה ביותר בחייו, והיום, ארבע שנים אחרי, הוא מזמין אבות פרודים או גרושים לדבר ולא לעבור את זה לבד כי הם לא לבד.
מחקרים רבים שחקרו את ההבדלים בין נשים לגברים אחרי פרידה או גירושים מצביעים על כך שגברים חוששים יותר לאובדן הקשר שלהם עם הילדים מאשר נשים. החברה וגם החוק, עדיין, רואה באם כהורה העיקרי, מה שמשפיע על תחושת הביטחון של אבות לראות עצמם כמי שמסוגלים למלא את התפקיד במלואו ומשפיע על קצב ההסתגלות שלהם לגירושים.
בהרבה בתים שבהם חיים שני הורים, מתקיימת חלוקת תפקידים שתואמת את שגרת החיים שלהם. ברוב הפעמים, לא תמיד, אבות עסוקים יותר שעות בעבודה ואימהות מג'נגלות בין עבודה וגידול ילדים, ואז כשמגיעה הפרידה, המפגש של גברים ונשים עם התפקוד ההורי נמצא בפער. גם אצל קלמר זו הייתה המציאות טרם הפרידה.
"הרגשתי כמי שעומד על סף תהום"
"מדי יום יצאתי ברבע לשבע בבוקר מפרדס חנה לעבודה בתל אביב וחזרתי בשבע וחצי בערב למקלחת והשכבה", מספר קלמר. "רוב שעות היום דפנה הייתה עם אביב. בסופי השבוע לקחתי יותר מקום כאבא. אירוע הפרידה והיציאה מן הבית היה כל כך עוצמתי ומטלטל רגשית שהתעסקתי בעיקר בלפוגג את הערפל. הרגשתי כמי שעומד על סף תהום ולא רואה קרקע. לא היה לי בית, הסתובבתי עם תיק גב וכל פעם ישנתי במקום אחר.
"העוגן היחיד שהיה לי באותה התקופה זה העבודה. מבחינת האבהות פעלתי בעיקר טכנית. בימים שהייתי עם אביב הייתי מוציא אותו מהצהרון, הולך איתו לגני שעשועים עד הערב ומחזיר אותו לדפנה למקלחת ושינה. היום במבט לאחור, אני חושב שאביב חווה אבא שבר כלי, בלי קרקע מתחת לרגליים, לא שמח, חסר ביטחון ובלי יכולת לראות את העתיד. זו לפחות הייתה ההוויה שלי באותו הזמן. אבל הטלטלה הזו יצרה גם משהו חדש. היא אילצה אותי להתחיל לצעוד על קרקע שאני לא מכיר".
אצל איבצן גור (44) ממושב באזור הצפון, גרוש חמש שנים ואב לשלושה ילדים (15, 12 ו-8), המסלול היה קצת שונה: "עוד בנישואים תפקדתי כאבא באופן מלא. חיתלתי, ניקיתי, כיבסתי, בישלתי, ולכן כשיצאתי מהבית לא חששתי כלל מלתפקד כהורה אחד מול שלושה ילדים. במקום התפקודי הרגשתי בטוח והיה לי ברור שאני רוצה להמשיך ולהיות נוכח בחיים של הילדים. הבעיה הייתה בלוגיסטיקה המורכבת. יצאתי בלי כלום, השארתי הכול לגרושתי ולילדים ולכן הייתי צריך לדאוג גם למצוא בית ולאבזר אותו מחדש, ולצד זה לתמוך רגשית בילדים וגם בעצמי.
"בחודשיים הראשונים גרתי ביחידת דיור קטנטנה הכוללת חדרון עם מקלחת ומטבחון. לא מקום שאפשר לישון בו עם שלושה ילדים, לכן פגשתי אותם בבית שלהם. הסתובבנו בגני שעשועים, ארוחת ערב והחזרתי אותם לישון. זה היה קשה מנשוא להחזיר אותם לבית שהיה שלנו והוא כבר לא שלי. כשהלכתי מהם, הייתי מתפרק. יושב בחדרון והמחשבות היו רצות לי בראש במשך שעות - איך לענות לשאלות שלהם? איך להתמודד עם הכעסים? מהר מאוד הבנתי שזה לא יכול להמשיך ככה ואחרי חודשיים כבר שכרתי דירה וארגנתי לנו בית".
מה החזיק אותך?
"העבודה. מאוד הבינו את מצבי ותמכו בי. אם הייתי צריך לצאת מוקדם, קיבלו את זה".
וחברים?
"הייתי מנותק מהם בהתחלה. היה במקום העבודה עובד סוציאלי שהתייעצתי איתו וקיבלתי הכוונה".
"זה היה קשה מנשוא להחזיר אותם לבית שהיה שלנו והוא כבר לא שלי. כשהלכתי מהם, הייתי מתפרק. יושב בחדרון והמחשבות היו רצות לי בראש במשך שעות"
"חוויתי בדידות ובושה"
קלמר מספר שנקודת המפנה הראשונה הגיעה אחרי ארבעה חודשים. "זה קרה כשעברתי לבית משלי, שדפנה מצאה לי", הוא אומר. "משהו בי מצא את הקרקע. לי ולאביב יש בית, אפשר לבנות משהו חדש. זו לגמרי הייתה נקודת המפנה. ברגע שהכנסתי את הדברים הפיזיים לבית הצעד הראשון שלי היה למצוא את הבית בתוכי. לאט-לאט, צעד אחרי צעד התחלתי לבנות את הביטחון שלי. ללמוד להיות אבא לבד. להיות גם מפרנס, גם עקר בית, לדאוג שיהיה נעים וזה בלי לדבר על קרקע רגשית - להיות אבא קשוב, פעיל ופנוי רגשית, לא רק אבא טכני".
מה עזר לך?
"זה קרה מעצמו, לצד תהליך של הבראה והחלמה מהפרידה. ככל שהפרידה התרחקה והצלחתי לעבור את התהליכים הנפשיים-רגשיים, התקרבתי לעצמי ומשהו שם החל להגליד, להיפתח, לאפשר". עוד הוא מוסיף: "בחוויה שלי אז ההורות הייתה הרבה יותר טבעית לדפנה. נוח וזורם לה באימהות ממה שלי באבהות. זה יצר לי מצב של השוואה והמחשבה שאביב מקבל אמא במקום יותר שלם ונוכח מאשר אבא, כיווצה אותי כל פעם מחדש. לא בגללה, בגללי. לאט ובצעדים קטנטנים משהו בי החל להיפתח".
קראו עוד:
מי תמך בך באותה התקופה?
"אני מוקף במשפחה אוהבת ובהמון חברים תומכים. אני יושב במעגל גברים כבר שש שנים שאליו אני יכול להביא את התכנים האלו, למרות שאני הפרוד היחיד שם וכולם נשואים, ולמרות זאת במבט לאחור אני מזהה שבאותה התקופה חוויתי המון בדידות, אפילו בושה. פחדתי להגיד 'כן, פירקתי משפחה, נכנסתי לסטטיסטיקה'. זה כמו הודאה בכישלון בפני עצמי, בפני הבן שלי על שלא הצלחתי לייצר לו תנאים מיטיבים. בהתחלה אפילו הסתרתי את המצב וזה יצר המון בדידות. באותו הזמן היה לי רק חבר אחד שהסכמתי לחשוף מולו את הכאב וחוסר הוודאות של להיות אבא לבד".
האתגרים של גור היו אחרים: "בגלל שהיה בינינו סכסוך לגבי המשמורת, משמורת אם לעומת משמורת משותפת שאני רציתי, הרבה אנרגיה הלכה לדיונים המשפטיים, ופתאום הרגשתי שאני נדרש להוכיח את היכולת שלי לתפקד כאבא. בעוד ההורות שלה מתקבלת מבלי שיערערו עליה ההורות שלי נתונה למבחן, מה שכמובן לא היה בזמן הנישואים, וזה התיש אותי".
זה גרם לך לפקפק ביכולת האבהית שלך?
"עשרות פעמים. זה בעיקר פגע בביטחון העצמי שלי והיו שלבים שאמרתי 'די, אין לי כוח'. גם ככה גירושים מלווים בחוויה של כישלון ובושה מהמצב שהגעתי אליו, כשבגיל 40 אני מתחיל לבנות את החיים מחדש, מאפס. היו סביבי כאלה שאמרו לי 'תשחרר, תשלם מזונות ותחזור להיות רווק. תראה את הילדים מדי פעם', אבל היה לי ברור שאני רוצה להיות אבא נוכח ושותף, שאני חייב את זה להם ולי".
היום, במבט לאחור, מה הרווחת בחוויית ההורות שלך?
"מלא. יותר זמן משמעותי עם הילדים. כשבין לבין יש לי את השקט והאופציה לנוח, להירגע ולאגור כוחות לפני שהילדים מגיעים כדי להיות יותר מכיל ומדויק עבורם, וגם בסופו של דבר המערכת הכירה בי כהורה משמעותי וקבעה לנו משמורת משותפת, זה מעיד על משהו בעיניי".
קלמר מוסיף שמבחינתו מה שהיה יכול לעזור לו באותה תקופה הוא למצוא את קבוצת השווים שלו, אבות בסטטוס זהה. "אפילו היום כשאני מרגיש הרבה יותר שלם באבהות ובאיכויות שלי כאבא, זה חסר לי, לשבת עם עוד אבות, כל אחד עם הסיפור שלו ועם ההבנה שתעבור כמו חוט השני בין כולנו שהחוויה של אבא פרוד או גרוש היא לא אותה החוויה של אמא פרודה או גרושה.
"זה משהו מאוד ספציפי ורק אב שעובר פרידה יכול להבין אותה בלי שנצטרך להגיד הרבה וזה חסר כל כך. היום אני מרגיש סביבי הרבה תמיכה ושאני יכול לתמוך ולתרום מהתהליך שעברתי לאבות אחרים. אבל עדיין, הרבה גברים מתקשים להגיד 'קשה לי', 'מאתגר לי', מתקשים להראות חולשה, להיות חשופים ופגיעים. החברה לימדה אותם אחרת. היום אני יודע שיש בזה משהו מאוד מרפא ומיטיב".
איך היחסים שלך היום עם דפנה?
"מעולים. דפנה ואני עברנו הרבה בשנה הראשונה, ובעיקר הלכנו בין הטיפות באופן מאוד שקול ומחושב. לאט לאט נפתח משהו והיחסים החלו להתקרב ממקום אחר, ממקום שהחלים והתאחה ויכולתי לראות אותה יותר כאדם שאני מאוד אוהב, לראות אותה כאמא של הבן שלי ולא כבת זוג. דפנה ואני מגבים המון אחד את השני באופן הדדי. היום אנחנו שבט קטן. יש לה משפחה חדשה וילד חדש ואנחנו עושים הרבה דברים ביחד".
מה הרווחת באבהות בעקבות הפרידה?
"בחירה מחודשת להיות אבא נוכח. שותף פעיל בחיים של הילד שלי ולספק לו את הצרכים הפיזיים והרגשיים שהוא צריך. למקסם את הזמן שיש לי איתו ולהרגיש אבא לכל דבר ועניין גם כשהוא לא איתי. הבחירה להיות אבא שלם זו החלטה מאוד גדולה שעשיתי והיא לא הייתה לי פשוטה בהתחלה, לא כי לא רציתי אלא כי לא יכולתי. לא ידעתי איך לתפעל את הדבר הזה שנקרא אבהות בנפרד.
"זו הייתה דרך איטית וארוכה והיום אני מרגיש אבא במלוא אונו. אני נמצא בתהליך שלא ייגמר לעולם אבל אני מנתב את הסירה וזה מרגיש הכי טבעי וזורם. ממרומי ארבע שנים יש פער עצום מאיפה שהתחלתי למקום שבו אני נמצא היום. אני אבא אמיץ, מעז שרוצה באחריות הזו. יש בי הרבה יותר קלילות, גמישות, אורך רוח ויצירתיות".
