בשיתוף תלמה
שחקני קולנוע, זמרים, ספורטאים או חוקרים וממציאים בעלי שם עולמי. דמויות מעוררות השראה מהוות עבור רבים מאיתנו את המנוע, או אם תרצו הטריגר, להתקדם ולטפס במעלה סולם השאיפות בחיים. וזה לא קורה רק בקרב אנשים בוגרים. גם ילדים צעירים יכולים להוות השראה. קחו לדוגמה את נעמה נרדיה בת השבע וחצי מיהוד, מתעמלת אמנותית מוכשרת שנאלצה להתמודד מאז לידתה עם מצב רפואי לא פשוט: חור בלב שגרם לדליפת דם בין החדרים שלו.
זה לא מנע ממנה לרצות להפוך לספורטאית. ולהבדיל מאחרים, היא ידעה מה הענף שלה בגיל שבו רוב הילדים לא יודעים אפילו מה הם רוצים ללבוש מחר. היא זוכרת בבהירות את היום שבו זה קרה. כפעוטה בת שלוש ראתה נעמה בטלוויזיה את כוכבות ההתעמלות האמנותית של ישראל, לינוי אשרם וניקול זליקמן, מתחרות באליפות אירופה. היא הוקסמה מתנועות הריקוד המהפנטות, מהתלבושות והמוזיקה, הצביעה על המסך, ואמרה: "גם אני רוצה".
החלום לא קרם עור וגידים כבר אז, כי גיל שלוש זה קצת צעיר מדי, אבל שנתיים וחצי אחר כך נרשמה נעמה לחוג להתעמלות אמנותית, תחום שבו היא עושה חיל עד היום. וזה לא מובן מאליו. "נולדתי עם חור בלב בגודל של ארבעה מ"מ ועם כלי דם בלב המזרימים את הדם משמאל לימין במקום מימין לשמאל, כמו במצב הרגיל", היא מספרת, "הוריי תמיד עקבו אחרי הבעיה הזאת בדאגה ושמרו עליי מכל משמר, בעיקר שלא אחלה במחלה עם חום שיכולה לגרום לדלקת סביב הלב. בגלל המצב הרפואי הזה לא יכולתי, למשל, ללכת לטיפולים אצל רופאי שיניים. בתקופת הקורונה הראשונה הייתי במשך ימים ארוכים בבידוד כי המשפחה ממש פחדה עליי. זו הייתה תקופה מאוד לא נעימה בשבילי".
וענף עם המון מאמץ כמו התעמלות אמנותית זה לא דבר מסוכן עבורך?
"קודם כל אני חייבת להגיד שהייתי במעקב רפואי כל הזמן. אם היה סיכון כלשהו אז ברור שההורים שלי היו מפסיקים את זה מיד. בשנה הראשונה הייתי מרגישה במהלך האימונים איך קצב הלב שלי הולך וגובר. הייתה לי ממש הרגשה כאילו הלב יוצא מהמקום. זה היה קצת מפחיד, אבל לא ויתרתי לעצמי והמשכתי להתאמן ולהגיע להישגים. בתקופות רגילות אני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל אימון. כשאנו נמצאות לקראת תחרויות אני מתאמנת במסגרת מחנה אימונים חמש פעמים בשבוע, 6-5 שעות כל אימון. בשנה שעברה עברתי צנתור בלב ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, למרות שעדיין יש לי מגבלה מסוימת ואני לא לגמרי כמו שאר הבנות בנבחרת".
קרה שהמצב הרפואי גרם לך לפגיעה באימונים ובתחרויות?
"כן. כשהייתי צריכה לעשות צנתור זה היה בתקופה של שתי תחרויות אזוריות, אז יצא שפספסתי אותן והייתי מאוד עצובה מזה. אחר כך ביקשתי מאמא ללכת לבית החולים לילדים שניידר כדי לבקש אישור מיוחד בשביל לחזור לשגרת אימונים מלאה. בדקו אותי, נתנו לי אישור מיוחד, ותוך שבוע וחצי מהצנתור חזרתי לשגרת אימונים מלאה. היו גם מקרים שבהם העובדה שלא הגעתי הרבה זמן לאימונים פגעה גם ביכולות שלי. למשל כשלא עשיתי הרבה זמן שפאגט או גלגלון, ופתאום קלטתי שקצת שכחתי את זה".
איך זה השפיע עלייך?
"לפעמים זה גרם לי לרצות לפרוש מההתעמלות האמנותית כי פשוט היה לי קשה מדי להתמודד עם המגבלות האלו, אבל אז תמיד קפצה לי המחשבה לראש של 'למה אני חושבת בכלל על פרישה, הרי אני רוצה מזה מגיל שלוש', ואז פשוט המשכתי בכל הכוח".
התעמלות אמנותית היא ספורט שניתן לעשות באופן אישי או קבוצתי. את חלק מקבוצה, הפועל קריית־אונו–סביון, שזכתה באליפות ישראל לשנת 2021. מה השאיפות של הקבוצה ושלך באופן אישי?
"קודם כל אני מאמינה, וגם הנבחרת שלי מאמינה, שהשנה נזכה באליפות ישראל בהתעמלות אמנותית ואז נגיע לאליפות אירופה ומשם לגביע העולם ואז אולימפיאדה אחת או שתיים. בגלל המצב הרפואי שלי האימונים די קשים לי, אני מודה, וברגעים שממש קשה לי בהם אני נזכרת בפרפרים ובהתרגשויות שיש לי בבטן כשאני עולה על המזרון בתחרויות השונות מול קהל. התחושה הזו עושה אותי יותר קלילה וחזקה".
מה המסר שלך לילדים אחרים במצבך, שאולי רוצים לעסוק בספורט אבל חוששים שלא יצליחו?
"הם צריכים להבין שאם הם רוצים את זה וחולמים על זה, הם יכולים לעשות את זה. במקרה שלי, יכולתי לוותר לעצמי בגלל הבעיה הרפואית, אבל לא עשיתי את זה. התעקשתי, הייתי נחושה מאוד והגעתי להישגים. אחרי כל הדברים שעברתי, כיום אני חברה בנבחרת הטובה בישראל בהתעמלות אמנותית. זו הוכחה שהדבר הכי חשוב זה כוח הרצון".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
פורסם לראשונה: 08:02, 06.01.22
