במשך עשרות שנים מחקרים הראו שילדים המסוגלים לעמוד בפיתויים שונים ולגלות איפוק וסבלנות, נוטים להצליח יותר במדדים של אינטליגנציה רגשית והישגיות בהמשך חייהם. 52 שנים אחרי "מבחן המרשמלו" הראשון, ושלל ניסויים שנעשו בעקבותיו וערערו על תוצאותיו, נוספה גישה רעננה למבחן שמספקת לנו גם זווית תרבותית: מה שילדים מוכנים לחכות לו תלוי במידה רבה בחינוך התרבותי שלהם.
קראו עוד - כל כתבות "הורים עולם":
"מבחן המרשמלו", נזכיר, הוא מחקר בנושא דחיית סיפוקים שנערך לראשונה באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1970 על ידי וולטר מישל ואבי אבסן. בניסוי נבדקה קבוצה של 32 ילדים, כאשר לכל אחד מהם ניתן ממתק והובטח לו שיקבל ממתק נוסף - אם ימתין רבע שעה לפני שיאכל את הממתק הראשון.
לאחר מכן עקבו החוקרים אחר התפתחות הילדים, ומצאו מתאם גבוה בין יכולת דחיית הסיפוקים שלהם לבין האינטליגנציה הרגשית שלהם והישגיהם. ניסויים חוזרים שנערכו מאוחר יותר ערערו על תוצאות הניסוי וקבעו שגורמים אחרים, ולא היכולת לדחות סיפוקים, השפיעו על יכולת ההמתנה של הילדים ועל הצלחתם בעתיד.
כעת, מחקר שבוצע בהובלת אוניברסיטת קולורדו בולדר, ופורסם בכתב העת Psychological Science, השווה בין מאפייני דחיית הסיפוקים בין ילדים ביפן לילדים בארצות הברית. הם מצאו בין היתר שילדים בקיוטו חיכו פי שלוש יותר לממתק מאשר לפתיחת מתנות, בעוד שילדים בעיר בולדר שבקולורדו - חיכו כמעט פי ארבע בעת פתיחת המתנות מאשר בעת אכילת הממתק.
"מצאנו שהיכולת לדחות סיפוקים, אשר מנבאת השלכות חשובות רבות לחיים, אינה נוגעת רק לשונות בגנים או בהתפתחות המוח - אלא גם בהרגלים הנתמכים על ידי תרבות", אמרה הפסיכולוגית ואחת ממחברות המחקר הראשיות, פרופ' יוקו מונקאטה, מהמחלקה לפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת קולורדו בולדר.
ממצאים אלה מראים כי טיפוח הרגלים פשוטים ומתאימים תרבותית אצל ילדים צעירים עשוי להשפיע על התפתחותם בדרכים שיקלו עליהם לדחות סיפוקים מאוחר יותר. עם זאת, המסקנות שעלו במחקר גם מעמידות בסימן שאלה עשרות שנים של מחקרים במדעי החברה, מה שמרמז שהחוסר בשליטה עצמית, בקרב חלק מהילדים, נבע כתוצאה של ערכים תרבותיים שונים. "זה מעורר שאלה נוספת על כמה מהמסקנות המדעיות שלנו מעוצבות על ידי העדשה התרבותית שאנחנו, כחוקרים, מביאים לעבודה שלנו?", הוסיפה פרופ' מונקאטה.
הקשר בין סבלנות להצלחה
כאמור, רצף המחקרים שבוצעו בעקבות אותו מחקר ראשוני באמצע שנות ה-70, מצאו כי ילדים בגיל הגן שחיכו זמן רב יותר עד שאכלו את הממתק - הצליחו בתוצאות המבחנים האקדמיים, היו בעלי סיכוי נמוך יותר להפגין התנהגות בעייתית וכן בעלי מדד מסת גוף (BMI) בריא יותר, ואפילו היו להם מערכות יחסים טובות יותר בהמשך החיים. כמה מחקרים מצאו גם שאותם הילדים היו בעלי סבירות נמוכה יותר לפשיעה ולכניסה לכלא, לצד סבירות גבוהה לרווח כספי רב יותר בעתיד.
"הילדים היפנים חיכו פחות מחמש דקות כדי לפתוח את המתנה העטופה, בעוד שההיפך היה נכון בקרב הילדים האמריקנים - שחיכו כמעט 15 דקות לפתיחת המתנה, אך פחות מארבע דקות כדי לזלול את המרשמלו"
פרופ' מונקאטה נולדה ביפן אך גדלה בארצות הברית. היא הגתה את רעיון המחקר החדש בזמן שנת שבתון בקיוטו. ביום הראשון ללימודים, היא סיפרה לכתב העת, כששני ילדיה הקטנים מיהרו לפתוח ולאכול מקופסאות האוכל שלהם, בני גילם עצרו אותם במהירות ואמרו להם ש"ביפן אף אחד לא אוכל עד שכולם התיישבו סביב השולחן". לעומת זאת, בעוד שילדיה היו רגילים להמתין ולא לפתוח את המתנות שקיבלו בימי הולדת ובחג המולד למשל, בני גילם היפנים נטו לפתוח אותן מיד עם קבלתן, בין אם נותן המתנה היה נוכח ובין אם לא.
ההסבר שלה לכך הוא שהענקת מתנות היא אירוע מיוחד יותר המתרחש באירועים מסוימים בארצות הברית, כמו ימי הולדת וחגים אחרים, בעוד שהענקת מתנות היא אירוע קבוע לכל אורך השנה עבור היפנים, שאינו מזוהה באופן עקבי עם מסורת מסוימת. אם כך, נשאלה השאלה: מהו משקלה של התרבות שממנה אנחנו מגיעים בעת קבלת ההחלטות בשני המצבים הללו?
כדי לברר זאת, פרופ' מונקאטה חברה לפרופ' סאטורו סאיטו מבית הספר ללימודי תואר שני באוניברסיטת קיוטו, ולקאיצ'י יאנאוקה, בוגר תואר שני בחינוך באוניברסיטת טוקיו. הם גייסו 144 ילדים מבולדר ומקיוטו, וחילקו אותם באקראי ל"מבחן מרשמלו", או למבחן הכולל מתנה עטופה. במקביל, החוקרים והורי הילדים עקבו אחר הנעשה במצלמת וידאו נסתרת.
המשתתפים בארצות הברית גויסו ממאגר מידע של משפחות בבולדר, קולורדו והסביבה, שהביעו עניין בהשתתפות במחקר התפתחות והמשתתפים היפנים גויסו ממאגר מידע של משפחות בקיוטו, אוסקה והסביבה וגויסו רק משתתפים שאכלו מרשמלו לפני כן, כדי להבטיח שכל הילדים יכירו את המאכל ולא יסרבו לאכול אותו.
המסקנה: קשה לחכות בסבלנות
התנהגויות הילדים בזמן הניסוי היו מגוונות, אך דומות. ילד אחד ספר נקודות על התקרה, ילד אחר צייר את שמו על השולחן, וילד נוסף צעד ברחבי החדר, כלומר - כל אחד מהילדים ניסה לפעול בטכניקת הרגעה עצמית אחרת. בשורה התחתונה, נמצא כי הילדים מיפן המתינו "טוב" יותר למרשמלו, עם זמן המתנה חציוני של 15 דקות. "אם היינו מסתכלים רק על ההתנהגות שלהם עם הממתקים, נראה שלילדים יפנים יש שליטה עצמית טובה יותר", אמרה פרופ' מונקאטה, "אבל זה לא היה סוף הסיפור".
הילדים היפנים חיכו פחות מחמש דקות כדי לפתוח את המתנה העטופה, בעוד שההיפך היה נכון בקרב הילדים האמריקנים - שחיכו כמעט 15 דקות לפתיחת המתנה, אך פחות מארבע דקות כדי לזלול את המרשמלו.
עם זאת, יש לציין שילדים בעלי הרגלים של המתנה בעת הארוחות בבית או במקומות אחרים, חיכו זמן רב יותר כדי לאכול את המרשמלו. על כן, ילדים שהיו מכוונים יותר למוסכמות החברתיות - המתינו זמן רב יותר.
"ההתנהגות שנצפתה מצביעה על כך שיש חשיבות רבה לדרך שבה ילד גדל, למוסכמות החברתיות שסובבות אותו ולמידה שבה הוא שם לב אליהן", אמרו החוקרים. פרופ' מונקאטה הדגישה כי מטרת המחקר הנוכחי אינה להפריך את הממצא המרכזי של "מבחן המרשמלו", שלפיו שהיכולת להתנגד לתגמולים כאן ועכשיו קשורה להצלחה במטרות ארוכות טווח, אלא להכיר בכך שגנטיקה, גורמים נוירוקוגניטיביים וגורמים חברתיים ממלאים תפקיד מסוים במידת כוח הרצון שילד מפגין.
לדבריה, יש בכוחם של הורים ומטפלים "לקצור את פירות היתרונות של שליטה עצמית טובה יותר", והיא הסבירה: "טיפוח הרגלים של המתנה לאחרים יכול לעשות הרבה יותר מאשר רק לחנך לדרך ארץ. הרגלים אלה עשויים לשנות את מערכות המוח בדרכים שהופכות את דחיית הסיפוקים לאוטומטית יותר, ובכך להקל על הילדים בדרך להצלחה במצבי חיים מבלי שיעבדו כל כך קשה".
