כשהאביר על הסוס שלהן הגיע, הן תפסו את ידו והתיישבו על האוכף - רק כדי לגלות שצפוף שם עם כל הילדים. כשהן התחילו לנוע בחוסר נוחות בניסיון לשפר את מושבן, הן חטפו את מטח התגובות - "ידעת למה את את נכנסת" ו-"מה את רוצה, הם רק ילדים" - עד כדי ההרהור הבלתי נמנע: "למה הייתי צריכה את זה?" שלוש נשים מדברות בפתיחות על המורכבות שבבניית זוגיות ומשפחה בו זמנית, ועל הדילמות והקשיים, ומגלות - מה בכל זאת גרם להן להישאר.
"כשהכרתי את זאב הייתי גרושה צעירה, בת 24 ללא ילדים. הוא התחיל איתי באתר הכרויות וכשראיתי "גרוש+2" לא עניתי אפילו", מספרת לורה פרל, בת 31 מיישוב חשמונאים. הוא לא ויתר ופנה אליי דרך הפייסבוק, התחלנו לפטפט, וזה זרם, אז אמרתי לעצמי - "נו, אני אצא אתו, מה כבר יכול להיות". והתאהבתי. חוץ מזה שהוא חכם, שאפתן וחתיך, את חלק מההתאהבות אפשר לזקוף לזכות האבהות שלו. כשראיתי איך הוא מטפל בילדים ודואג להם, זה שבה אותי. אמרתי לעצמי 'כזה אבא אני רוצה לילדים שלי'. וכשפגשתי את הילדים התאהבתי גם בהם. הם היו מתוקים, מחבקים וחמים.
"בשנה הראשונה חטפתי מעין שוק, היה לי קושי גדול לחלוק בבן הזוג שלי עם עוד שני ילדים", היא ממשיכה, "לדעת שאת לא במקום הראשון אצלו ולעולם לא תהיי. הרגשתי שזה גורם לי לוותר על הצרכים שלי. המשפט 'ידעת למה את נכנסת' הוא כל כך מוכר, ההורים והאחיות שלי תמיד אמרו לי - 'ידעת שהוא היה נשוי לפניך', 'ידעת שיש לו ילדים'. המשפחה שלי הייתה נגד הנישואים האלה בהתחלה".
קראו עוד:
שאלת את עצמך למה אני צריכה את זה?
"כל הזמן היו שיקולים של בעד ונגד, הקשיים הרגשיים היו כמו נסיעה ברכבת הרים. אבל נקודת השבר הגדולה הייתה לפני חמש שנים, אחרי החתונה. נסענו לירח דבש באמסטרדם - איתם. רבנו במהלך כל החופשה. זה היה ירח דבש שסבב סביב פעילויות של ילדים ואני הרגשתי בחוץ, שאין מקום בשבילי. חשבתי - 'היי, אנחנו בירח דבש, תתייחס אלי, תפנק אותי'. כל הזמן חשבתי 'איזו טעות עשיתי, למה הייתי צריכה את זה? הייתי צעירה ורווקה'".
"היום אני יודעת שיש היררכיה, אבל זה תקף גם כלפי הזמן המשותף שלנו. הילדים הם במקום ראשון ולא כי אנחנו פחות חשובים - אלא כי היכולת שלהם לדאוג לצרכים שלהם היא מוגבלת לעומתנו"
מה השאיר אותך שם?
"הצד השני של המטבע. היו גם הרבה רגעים טובים, משפחתיים, עם חיבוקים ו"אני אוהב אותך" - דברים שריגשו אותי וגרמו לי להרגיש עוד 'הורה'. הם נכנסו לי ללב והרגשתי שאני חשובה להם, ולצד זה - הקשר עם זאב שידע להתקיים בחוכמה וברגישות. למשל, בכל פעם שהוא היה נותן לי יד, הבת שלו נכנסה בינינו וראיתי שקשה לה. זאב ישב איתה שעות ודיבר איתה, הסביר לה כמה שהוא אוהב אותה וכמה טוב שיש לה אותי. גם איתי הוא דיבר עם הרבה הערכה ואהדה, ושיקף לי את הרגשות שלה. היום כשהיא כבר בת 14 אנחנו צוחקות על זה, היא בעצמה נזכרת כמה קשה היה לה לחלוק את אבא שלה. יש להם אח בן שלוש ואני רואה כמה הוא הרוויח, הם מאוהבים בו ברמות אחרות. אני נהנית לנהל איתם שיחות על העולם, הם מדברים על רגשות, הם דעתנים וזה כל כך כיף".
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? כתבו לנו
מה את יודעת לראות היום שלא היה אז?
"היום אני יודעת שנכון יש היררכיה, אבל זה תקף גם כלפי הזמן המשותף שלנו. מבחינת שנינו, כל הילדים הם מקום ראשון ולא כי אנחנו פחות חשובים אלא כי הם ילדים עם יכולת מוגבלת לדאוג לצרכים שלהם לעומתנו, המבוגרים. אנחנו משקיעים גם בזוגיות וגם בתפקוד ההורי. אני עוזרת בשיעורי בית, לוקחת חלק באספות הורים, אפילו המורים שולחים לי הודעות. זאת השקעה משתלמת כי הם רואים אותה ומרגישים אהובים".
כשנולד הילד המשותף משהו השתנה ביחסים עם הילדים?
"היו חששות לפני וגם אחרי. תהיות שגם נאמרו בקול, כמו 'היא אוהבת אותו יותר מאיתנו'. היום זה כבר נאמר בעקיצות הומוריסטיות כמו - "בסדר אני יודע, אני לא לביא", או "אה, ללביא את כן קונה", ואני עונה להם 'אתם יודעים שאני אוהבת אתכם' או 'סליחה, לא קיבלת עכשיו טלפון חדש?' הוא דם מדמי, ואני לא אוהבת אותם פחות".
מה תאמרי למי שנכנסת לזוגיות כזו בתחילת דרכה?
"אני חושבת שזה לא מתאים לכל אחת. אני רואה בקבוצות נשים שמאד סובלות, אני לא יודעת איך אפשר לחיות ככה כשכל שבת שנייה בא לך למות, זה לא הגיוני. אותי השאירה העובדה שאני יותר אוהבת אותם מאשר סובלת, היה איזון, אבל אם את יותר סובלת מאוהבת - זה לא שווה את זה. תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה, שאני ארצה לאמץ ילדים, ואני עדיין רוצה".
"הבן שלו הדף אותי, זה היה נורא"
"הכרתי את בעלי לפני חמש שנים, הייתי גרושה ללא ילדים והוא גרוש ואבא לילד בן שלוש וחצי", מספרת עופרי בן משה, בת 35 המתגוררת בהיידלברג, גרמניה. בשנה הראשונה עדיין לא גרנו יחד, היינו באופוריה של זוגיות, כמו שני רווקים. בימים שהוא היה עם הילד לא התראינו. גם כשכבר פגשתי אותו עדיין לא כל כך הפנמתי את העובדה שיש לו ילד, זה הרגיש יותר כמו מישהו שמביא את האחיין שלו לטיול.
"ואז עברנו לגור יחד, ופתאום הנוכחות של הבן שלו הייתה מורגשת וקיימת - ויחד איתה הגיע הקושי. זה היה נורא", היא ממשיכה, "הרגשתי שאני לא בנויה לזה, לא רוצה את זה. הבן שלו הדף אותי וזה גרם לי עוד יותר להסתגר בעצמי. נכנסתי הביתה והוא צעק - 'אני לא רוצה שהיא תהיה פה'. גם כשניסיתי להתקרב הוא לא אפשר. היה מתח סביב ההגעה שלו וזה השליך על הזוגיות".
חשבת "למה אני צריכה את זה?"
"כן, הרבה זמן. גם אחרי שאלי נולדה, הילדה הראשונה המשותפת, זה המשיך. זה עדיין בתהליך".
מה ענית לעצמך?
"שאני מאד אוהבת את אבא שלו. וכשהילד לא פה, שזה חצי מהזמן, יש לנו מערכת זוגית מצוינת ואהבה מאד גדולה. בעלי תמיד היה לצידי והקל עלי, הוא מעולם לא דחף אותי להיות בקשר עם הבן שלו, הבין וכיבד את המקום שלי. היו לי הרבה שנים של כעס, ומצד שני הרגשתי חמלה כי בסך הכול אפשר להבין שכל הילדים רוצים את אימא ואבא שלהם יחד".
"הרגשתי שאני לא בנויה לזה, לא רוצה את זה. הבן שלו הדף אותי וזה גרם לי עוד יותר להסתגר בעצמי. נכנסתי הביתה והוא צעק - 'אני לא רוצה שהיא תהיה פה'. גם כשניסיתי להתקרב הוא לא אפשר. היה מתח סביב ההגעה שלו וזה השליך על הזוגיות"
אמרו לך "ידעת למה את נכנסת"?
"כן, כל הזמן. גם בן הזוג שלי, אבל בעיקר המשפחה. אחותי הייתה אומרת לי - 'תפתחי את הלב שלך, את הרי בן אדם שאוהב בני אדם, למה כל כך קשה לך?', וזה לא נאמר כביקורת אלא מרצון לעזור, אבל זה הרגיש כמו בקורת. עד שאתה לא נמצא במקום הזה, אי אפשר להבין את המורכבות".
וכשאלי נולדה לפני שנתיים משהו השתנה ביחס?
"בהתחלה לא. ההיפך, היה לי יותר קשה. כשמיה נולדה לפני שמונה חודשים, חלה תפנית. הילד שלו ואלי מאוד התקרבו אחד לשני, ודרך הקשר הזה ראיתי כמה טוב וכמה אהבה יש בו. זה חימם לי את הלב וקירב בינינו. אהבה מביאה אהבה. היום אנחנו לגמרי בטוב. גם העובדה שאני אימא גורמת לי להבין את המקום של בעלי באבהות שלו כלפיו. לפני שהגיעו הבנות זה הרגיש כמו 'שניהם נגדי' ועכשיו זה השתנה - אנחנו המבוגרים והם הילדים".
מה תאמרי למי שנכנסת לזוגיות כזו בתחילת דרכה?
"היום אני מאוד אוהבת את המשפחה שיצרנו, עם כל המורכבות שבה. פתאום יש שלושה ילדים בבית והקשר ביניהם עושה לי כל כך טוב, וזה גם נותן נפח לזוגיות. זה לא רק אנחנו - אלא אנחנו עם משימה. הקושי לא נעלם לגמרי, אבל הוא במינונים קטנים יותר והוא מנוהל. אין את המתח הזה, אני לא מרגישה שאני 'חולקת' את בעלי - הוא אבא שלו וזה הכי טבעי".
"אף אחד לא באמת יודע למה הוא נכנס"
"הכרתי את בן זוגי לפני שבע שנים כשהוא היה במהלך גירושין ואבא לשני פעוטות בני חמש ושנתיים וחצי. התאהבתי", משתפת ליאורה שרוני, בת 47 מכרמיאל. "לא הרתיעה אותי העובדה שיש לו ילדים. ההיפך, תמיד אהבתי ילדים, התחברתי אליהם וידעתי שזו לא תהיה הבעיה. התמקדתי ביצירת בית לילדים שלו, בית לכל דבר. מהר מאוד נכנסתי להיריון, כך שבשנה אחת קיבלתי משפחה וילד ביולוגי, וגם איבדתי את אמי האהובה שנפטרה. הכול התערבב והשאיר מעט מאד מקום לזוגיות, אם בכלל".
אז "ידעת למה את נכנסת"?
"לא, אבל אפשר להגיד את זה גם על פרק א'. אף אחד לא באמת יודע למה הוא נכנס בתוך זוגיות, כל אחד מביא אליה מטען שונה מהבית. אחותי, שהיא מאמנת אנשים בהליכי גירושין, אמרה לי - 'את הולכת להתמודד עם מצבים שאין לך מושג כמה קשים הם יהיו'".
וזה נהיה קשה?
"כן, בשלב מאוחר יותר, ובעיקר מול האקסית. הרגשתי שהבעיות שהיו ביניהם כזוג המשיכו גם אחרי הגירושין ושהן נכנסות אלינו הביתה, מחלחלות אל תוך הזוגיות שלנו, משפיעות על הקשר עם הילדים, על החינוך של הילד המשותף שלנו. זה נגס בכל חלקה טובה. הרגשתי שאנחנו חיים בשלישייה. הדיסוננס בין מה שדמיינתי לבין מה שהמציאות הכתיבה לי, לצד העובדה שאין לי שליטה על זה, גרמו לי הרבה אכזבה וכעס".
שאלת את עצמך "למה הייתי צריכה את זה?"
"כן, הרבה מאוד זמן, עד שהמשבר בזוגיות הלך והחריף ופנינו לטיפול זוגי. אני הגעתי לשם במחשבה שאני מרימה ידיים. המטפלת בקשה שניתן צ'אנס של חודשיים ואם לא תהיה התקדמות, אני אקבל את ההחלטות שלי. למזלי זה הצליח".
כי מה השתנה?
"במבט לאחור אני אומרת שמה שהחזיק אותנו יחד זו אהבה מאוד גדולה שיש בינינו. הרי אם לא היה את כל הרעש של הגירושין לא הייתה בעיה, אז בואו ננטרל רגע את הרעש ונראה אם אנחנו מצליחים. והצלחנו. הטיפול הזוגי עזר לנו לראות את הדברים בפרספקטיבה שונה ועם יותר חמלה".
מה תאמרי למי שנכנסת לזוגיות כזו בתחילת דרכה?
"אל תבטלי את עצמך. כשנכנסים לזוגיות שנייה יש הרבה רעש מסביב ושלל 'שואבי' אנרגיה – צרכים של הילדים, קונפליקט עם גרושה, ילדים משותפים ועוד. בקלות אפשר להישאב לכל הטלטלות האלה, להזניח את הצרכים של עצמך ואת הזוגיות שלך שבזכותה את פה. זו נטייה שהשכר לצידה הוא סבל מתמשך. את חשובה".
