"הגוף שלי אינו מבדיל
זה בשבילו פשוט מבהיל
הלב ממש דופק
בגרון קצת חונק
בבטן יש כיווץ
ובא לי אז לרוץ
אולי אל הממ"ד
סתם לא להיות לבד"
"אך אז המוח בא מוכן:
נכון - מבהיל, אבל לא מסוכן
הרעש לא נעים
מזכיר דברים רעים
אבל אתה מוגן
מבהיל - לא מסוכן"
עברו שנתיים מאז שלילך קיפניס (60), עובדת סוציאלית המתמחה בטיפול בטראומות בילדים ותושבת קיבוץ בארי, שאף גידלה שם את שני בניה, כתבה את ספר הילדים "שירת הטריגר". היא ניסתה ליצור כלי שיסייע להורים להרגיע את החרדות של ילדים שגדלים בנגב המערבי, ומיום שנולדו חיים במציאות מתמשכת של רקטות, אזעקות ושגרת חירום. היא ודאי לא תיארה לעצמה אז ששנתיים אחרי שהורים יקריאו את הספר לילדיהם, אפילו הממ"דים לא יהיו מקום בטוח יותר עבורם, ורבים מהם יירצחו בדם קר, ייפצעו או ייחטפו לעזה.
יותר מיממה אחרי המתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר, בהם גם על קיבוץ בארי, גילה נדב קיפניס, בנה של לילך, כי הבית של הוריו נשרף. בני משפחתו נחטפו לעזה. בהמשך התברר כי לילך קיפניס וגם אביתר, אביו של נדב, נרצחו יחד עם גיסו אבשלום הרן ז"ל, גם הוא תושב בארי.
המטפל של אבא נרצח, הקשר עם ההורים ניתק
קיפניס (27), המתגורר בבאר שבע יחד עם בת זוגו שרון, מנסה לשמור על קור רוח בעודו מתאר את האירועים הדרמטיים שהתרחשו עד לפגיעה בהוריו. יחד עם אחיו הבכור, יותם (29) ועם יתר בני המשפחה, הם עסקו תחילה בניסיון לחבר את כל חלקי הפאזל כדי להבין טוב יותר מה עלה בגורל יקיריהם.
"באותו יום שבו הכול קרה היינו, שרון ואני, בדירה שלנו בבאר שבע. סביב השעה 10:00 התעוררנו מרעש של אזעקות שלא פסק, אבל בשלב הזה עוד לא הבנו עד כמה חמור המצב. היינו בטוחים שהנה, מתחיל לו עוד סבב שייגמר בתוך כמה ימים", הוא מספר. "למרות זאת, שלחתי הודעה להורים בבארי כדי לוודא שהם בסדר. הם לא ענו. החלטנו להתרחק מהטילים ולנסוע צפונה. כעבור זמן קצר מתחילות להגיע הודעות נוראיות בקבוצה של הקיבוץ; תושבים כותבים ששורפים להם את הבית ושהם נחנקים, אחרים מתארים קולות ירי, גופות פזורות על הדשא ופריצות הביתה, ומישהי גם כתבה שמנסים לחטוף אותה, ואף אחד לא מבין איפה הצבא ולמה הוא לא מגיע כדי להגן עליהם".
11 בני משפחה חטופים
זו לא הפעם הראשונה שבה חדרו מחבלים לקיבוץ בארי, המרוחק מרצועת עזה רק כ-4 קילומטרים. אולם, להבדיל ממקרים קודמים, הפעם לא מדובר היה במחבל אחד או שניים, אלא בעשרות מחבלים חמושים שביקשו לבצע טבח בתושבים, ולדאבון כולם גם הצליחו בכך. המספרים מבהילים: ככל הידוע בשלב הזה, לפחות 15 אחוזים מכלל תושבי הקיבוץ נרצחו, נפצעו או נחטפו. הקיבוץ הפסטורלי והיפהפה ניצב כעת שומם, חרוך ומפויח וצחנת הגופות עדיין עומדת באוויר.
"מהרגע שבו התחילו להגיע ההודעות המבהילות של התושבים, ניסיתי ליצור קשר עם חברים שעדיין גרים בקיבוץ כדי להבין מה קרה אבל אף אחד לא ענה", משחזר קיפניס. "הקשר האחרון שהיה עם ההורים, למיטב ידיעתנו, היה ב-09:30 כשהמטפל של אבא (שסובל ממחלה אוטואימונית שפוגעת במערכת החיסונית ובריאות) דיבר עם אשתו וסיפר לה שפורצים להם הביתה. ואז השיחה ניתקה ומאז לא הצלחנו ליצור איתם קשר. במקביל, הקבוצה ממשיכה להיות מוצפת בהודעות של תושבים שמתארים זוועות".
מה עבר עליכם באותם רגעי אימה?
"קיווינו שלהורים אין קליטה או שנגמרה להם הסוללה וזו הסיבה שאנחנו לא מצליחים לתפוס אותם, אבל חוץ מלהתפלל שזה אכן המצב ולהמתין שיגיע פרט מידע שישפוך קצת אור על מה שקרה שם - לא היה לנו הרבה מה לעשות. בשלב מסוים התחלנו לחשוש ממצבו של אבא בתוך כל השריפות, והתחלנו לחשוב שאולי עדיף שיחטפו אותו מאשר שהוא ינשום את כל העשן הזה".
חלפו 48 שעות נוספות עד שבני משפחת קיפניס קיבלו פרט מידע נוסף. "קיבלנו הודעה מהשכנים של ההורים שלי, שחולצו על ידי הצבא, שהבית של ההורים שרוף. תוך זמן קצר הגיעו לידינו סרטונים שבהם רואים איך המחבלים גוררים אנשים מהשכונה של אבא ואימא.
בהמשך, הם ייחשפו לעדות של אחד מחברי הקיבוץ שנחטף אף הוא על ידי המחבלים אך הצליח לברוח, שסיפר כי ראה את בן זוגה של בת דודתם קשור באחד מהרכבים של המחבלים שנסעו לכיוון עזה. אחר כך הם יגלו כי בין החטופים נמצאים גם אשתו (בת דודתם) ושני ילדיהם (בני שלוש ושמונה).
וכך, בעודם הם מבינים כי 12 מבני משפחתם חטופים (עשרה תושבי בארי ועוד שניים מניר עוז), ולאחר בדיקה נוספת של איכון הטלפונים הסלולריים שבמהלכו הם גילו כי הנייד של לילך נמצא בנתיבות והנייד של הדוד כבר בתוך עזה, הם מחליטים להתחיל לפעול ופונים לכלי תקשורת בחו"ל במקביל לניסיונות לאתר פרטי מידע נוספים.
"הנזק הנפשי הוא לא יתואר"
ובתוך כל הטרגדיה המשפחתית והלאומית הזאת, נזכר קיפניס, סטודנט לחינוך מיוחד ומדריך חוגי פנטזיה לילדים, בספר שכתבה אימו, והרגיש שהוא מוכרח לשתף אותו כדי לנסות ולסייע להורים לתווך לילדיהם את האזעקות ואת קולות הנפץ המאיימים שמגיעים בעקבותיהן. "אם הספר יצליח לעזור אפילו רק לילד אחד שיהיה פחות חרד בזכותו - אז אנחנו את שלנו עשינו.
"אימא טיפלה בעיקר בילדים של מועצת אשכול, וחלק עיקרי מההתעסקות שלה היא בטראומות שקשורות למלחמה ולאזעקות. היא לא כתבה את הספר למטרות רווח, אלא מתוך רצון שיהיה כלי להתמודדות גם להורים וגם למרכזי החוסן כדי שיוכלו לסייע לילדים שהחרדה הזאת היא המציאות היומיומית שלהם".
כמי שנולד וגדל בקיבוץ בארי, קיפניס מכיר היטב את החיים בצל מציאות חירום יומיומית. "הזיכרון הראשון שלי בילדות מאזעקות הוא ממבצע 'עופרת יצוקה' (מבצע צבאי בעזה שנמשך כמעט חודש - מדצמבר 2008 ועד אמצע חודש ינואר 2009 - א"ה). זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי מלחמה וסיטואציה שבה חיילים נמצאים בקיבוץ וישנים בו. אבל באופן מפתיע, התקופה הזו זכורה לי באופן חיובי עם הרבה פעילויות בארץ וממ"ד שהיה שייך רק לכיתה שלנו".
עם זאת, הוא מודה כי עד היום הוא סובל מסוג של טראומה שגורמת לו להיבהל ולחשוב שהתחילה אזעקה בכל פעם כשהכריזה של הקניון מתחילה לפעול, כמו רוב התושבים המתגוררים ביישובי העוטף. "הטריגרים האלו מלווים המון אנשים שחיים באזור הזה, וזו גם הסיבה שאמא בחרה לקרוא לספר 'שירת הטריגר' - הוא מתייחס בדיוק לטריגרים האלו שמזכירים אירוע של נפילת טילים.
"בתקופה שבה אני הייתי ילד הקיבוץ עשה הכול כדי להגן על הנפש של הילדים, ועכשיו אין בית כדי להגן עליהם. יש חורבן והרס. אני מניח שהטראומה של ילדי הקיבוץ אחרי השבת האחרונה, עולה בכמה רמות על הטראומה שלי. המציאות היום שונה לגמרי, לא מדובר בעוד מבצע צבאי או אזעקות, אלא בחורבן של הבית שגרם לנזק נפשי עצום ובלתי יתואר, כזה שאף אחד לא הצליח לדמיין".
אתה מאמין שהתושבים יחזרו לבארי ביום שאחרי?
"ההתנהלות בקבוצות הוואטסאפ של חברי הקיבוץ, שנמצאים עכשיו בים המלח, היא מעוררת השראה. חשבתי שהקיבוץ יתרסק מזה, אבל התושבים מצליחים לחזק את עצמם ולהמשיך להתנהל כקהילה מאוחדת שדואגת למסגרת חינוכית לילדים גם במלון שבו הם שוהים. בימים האחרונים גם בית הדפוס חזר לפעול מתוך הקיבוץ, ואני בטוח שלא מעט אנשים יחזרו לקיבוץ וזה מרגש אותי".
