בזמן שרוב הילדים חזרו מחופשות חגי תשרי לגני הילדים ולבתי הספר, בחולצות עם סמלים וילקוט מלא בציפייה, ילדים רבים נותרו בבתים, או בבתי החולים, בשל מצבם הרפואי. אלה רק יצפו מרחוק בחבריהם מתנהלים בשגרת החיים רגילה ועמוסה, בעוד שהם ימשיכו במסע להצטרף אליהם.
"אני מפחדת שישכחו אותי", מודה עלמה בת ה-11 בשקט, "חוששת מזה שישאירו אותי מאחור ושלא יהיו לי חברות כשאחזור. אני רוצה להיות חלק מכולם, לשחק עם החברות שלי בהפסקה ולצחוק עם ילדים בכיתה. אפילו את הלימודים אני רוצה. זה מעציב אותי מאוד".
קראו עוד:
עלמה חלמה הרבה על כיתה ו' - השנה המשמעותית הזאת שבה נפרדים סוף סוף מבית הספר היסודי, ומתחילים בחגיגות בנות המצווה. אולם, בחורף האחרון בדיקת דם שגרתית גילתה לה ולהוריה שהיא חולה בלוקמיה. מאז, היא מספרת, היא ממעטת לצאת מהבית, כמעט שלא נפגשת עם חברות, ועל בית הספר - אין מה לדבר.
"אני בכלל לא יודעת איפה הכיתה שלנו נמצאת", היא משתפת, "בגלל המחלה שלי אני חייבת לשמור על עצמי ממחלות אחרות ומזיהומים. הקורונה גם מאוד מסוכנת לי אז אני לא יכולה ללכת לבית הספר". אמה של עלמה, רויטל, מספרת כי בשל טיפולי הכימותרפיה של בתה, המערכת החיסונית שלה נפגעה מאוד ועל כן אפילו כל חשיפה שלה לאדם מקורר או חולה - עלולה לשלוח אותה ישירות לאשפוז. "זאת פגיעה מורלית קשה בילדת טבע שכל כך אהבה לטייל ולצאת עם חברות - ועכשיו חוששת לצאת מהחדר שלה בגלל הפחד להתאשפז", היא אומרת, "אפשר להגיד שהתרגלנו למצב, שזה ויתור שלקחנו על עצמנו, ובכל זאת הידיעה שהיא לא תוכל ללמוד כרגיל בשנת הלימודים האחרונה שלה בבית הספר עם חברות שלה, מקשה עליה מאוד".
מצב דומה מתארת גם הדס, אימא של הלל בת החמש, שהייתה אמורה להתחיל את גן החובה אך נאלצה להישאר בבית בשל פגיעות גופה לזיהומים. הלל חלתה לראשונה בסרטן כשהייתה בת שנתיים בלבד, וביוני האחרון - המחלה חזרה. "לא ידעתי איך לספר לה שהיא לא תתחיל את השנה בגן, היא כל כך חיכתה לזה ורצתה לשחק עם החברות שלה", מספרת האם המודאגת, "אבל מאז יוני האחרון היא עוברת טיפולים תכופים והגוף שלה חלש. אני לא מעזה לשלוח אותה ככה".
הלל הקטנה כבר הספיקה לעבור ניתוח בארצות הברית, וכעת מטופלת מדי שבוע. אמה מספרת שבקרוב היא תטופל אחת לשלושה שבועות: "היא כל כך רוצה ללכת לגן, מאז מסיבת הסיום האחרונה היא פחות או יותר בבידוד וזה בזמן שהחברים שלה המשיכו יחד לקייטנה, נפגשו בגינות, עשו דברים. נשבר לי הלב כי אסור לקחת אותה לשום מקום - לא לשמש, לא למים, לא למקומות עם הרבה ילדים. אבל, הבריאות קודמת לכל. אפילו שקלתי להשאיר בבית גם את האחים הגדולים שלה, שיהיה לה פחות קשה.
שתי האימהות מתארות את אחריות הצוות החינוכי בבתי הספר ובגנים לשמירת הקשר עם הילדים. "אחד הדברים שעלמה מחכה להם הוא השיחה השבועית של המורה שלה, שמתקשרת לדרוש בשלומה", מספרת רויטל, "ויש כמה אימהות מהכיתה שדואגות שהילדים ידרשו בשלומה של עלמה, והם גם שולחים לה דברים".
כשנה וחצי שאיתי רימל בן ה-13 מאושפז בבית החולים השיקומי אלי"ן, המתמחה בשיקום ילדים ובני נוער, בעקבות פציעה קשה בתאונת דרכים - שבה איבד את אמו ואת אחותו. את השנה אמור היה לפתוח בבית ספר חדש, אך במקום זאת הוא לומד בכיתה ייעודית לילדים המאושפזים בבית החולים.
"אני חושב שכאן למדתי טוב יותר ממה שהחברים שלי למדו בשנה שעברה", הוא צוחק, "הם היו בזום ובקושי למדו - בזמן שאני מקבל שיעורים פרטיים עם מורים מקצועיים, גם בסגרים ותמיד". איתי מספר, אולי כמו נערים בגילו, שהוא דווקא די שמח שהוא לא צריך ללכת לבית הספר, אולם בהמשך השיחה הוא מודה שהמחשבה שהוא יוכל לחזור ללמוד בכיתה עם חברים שלו מדרבנת אותו להמשיך בשיקום על אף הקשיים והכאבים.
"הידיעה שאני אצטרף בהמשך לחברים שלי, גורמת לי להיות אופטימי", הוא אומר, "אני עובד הכי קשה שאני יכול. זה לא כיף שאני עדיין לא יכול להיות אחד מהחבר'ה בצורה הפשוטה של פעם. החברים כן באים לבקר כשאפשר, אבל זה לא אותו דבר כמו להיפגש בבוקר, ללכת לבית הספר ואז לקבוע שוב אחר הצהריים".
"חשוב שאנחנו כחברה נבין שילד חולה מתמודד עם הרבה פחדים - הפחד מהמחלה, מזיהומים, מלהיות שונה ובמיוחד עכשיו עם החזרה הלימודים, הפחד להישכח. ההרגשה הזו לעיתים לא נופלת מהפחד מהמחלה עצמה"
אביו של איתי, אפרים, מודה כי לא הלימודים הם שמפריעים לו ולבנו. "איתי יגיד שלא אכפת לו מהמורים כי הוא בן 13, אבל מדובר בקשר אישי שאין חשוב ממנו, בכל מובן", הוא משתף, "חשבון אפשר ללמוד גם כסטודנט לתואר ראשון, אבל קשר אישי ודוגמה אישית שהוא מקבל מאדם מבוגר עם תמונת עולם רחבה - זה משהו שרק מורה יכול לעשות. לשמחתי, במקום שבו הוא שוהה מבינים את זה, נותנים דגש ללימודים כדי שהוא לא יישאר מאחור, אבל גם עושים את הכול בצורה כיפית, אחד על אחד, לפי רמה ויכולות".
גם יהונתן בן ה-14 שהה תקופה ארוכה בבית החולים, וכיום הוא מגיע אליו שלוש פעמים בשבוע מביתו שבקריית גת. הוא מצוי בהליכי שיקום, בעקבות פציעה חמורה שנגרמה לו כשנפל מסוס ביום כיף משפחתי - מה שהצריך ממנו לעבור כמה ניתוחים.
"הגענו למקום נהדר עם אנשים טובים, אבל כואב לי מאוד שהוא לא התחיל את השנה עם החברים שלו", אומרת האם טוהר, "השנה כל השכבה שלו נחלקת מחדש לכיתות לפי מגמות, ואותו שיבצו בכיתה שמקבלת יותר עזרה כי הוא לא היה בבית הספר כבר יותר מחצי שנה. הוא קיבל את זה קשה מאוד - לא מספיק שהוא נעדר ומרגיש מחוץ למעגל, עכשיו גם כשיחזור הוא יהיה מנותק באיזשהו אופן".
"לפערים חברתיים עלולים להיות השלכות ארוכות טווח"
חיים ארנטל, יו"ר ומייסד עמותת זכרון מנחם המסייעת לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם, מסביר: "הניסיון שלנו לימד אותנו שאם לא מקפידים לסייע לילד שנבצר ממנו ללכת לבית הספר, הוא עלול לסבול מפערים חברתיים - ואלה יכולים לגרום להשלכות ארוכות טווח על חייו. חשוב שאנחנו כחברה נבין ונזכור שילד חולה מתמודד עם הרבה פחדים - הפחד מהמחלה, מזיהומים, מלהיות שונה ובמיוחד עכשיו עם החזרה הלימודים, הפחד להישכח. ההרגשה הזו לעיתים לא נופלת מהפחד מהמחלה עצמה.
"הרי למה כולם נלחמים על לימודים בכיתה ולא דרך הזום? בגלל חשיבות החברה בחיי הילדים", הוא ממשיך, "זה אחד הצרכים הבסיסיים של כל אדם, קל וחומר ילדים. החברה בונה את הבן אדם, ואם הילד מנודה, אותה חברה יכולה להפיל אותו לתהומות ולכן צריך להקל ככל שניתן את ההתמודדות של הילד מול הקושי הזה, כך שיוכל להתמודד טוב יותר וחזק יותר מול הסרטן או כל אתגר הניצב בפניו".
מנכ"לית בית חולים אלי"ן, ד"ר מורית בארי, מוסיפה: "עבור הילדים המאושפזים, שנת הלימודים היא תזכורת לא פשוטה לכל מה שהם מפסידים - ההתרגשות של הספרים, המחברות והקלמר החדש, המפגש עם צוות המורים ועוד. החברים שלהם צוברים יחד חוויות משותפות בעוד שהם נותרים בעולם אחר - של טיפולים וקושי וחוויות שונות מכולם. חלק מהתפקיד שלנו, במסגרת השירות, הוא לעזור להם לתעל את האכזבה והתסכול למקום של התגייסות להתגברות והתמודדות, ואפילו למכפיל כוח בתהליך השיקום, עם מוטיבציה לחזור מהר ככל שניתן לכיתה ולחברים".
