אסיפת הורים
גיל ההתבגרות החדש
50:58
"שוב אתה בטיקטוק?", אני נוזפת במתבגר בן ה-13. אני מביטה בו, והוא לא מניד עפעף. נראה שהוא בכלל לא שומע אותי, או חמור מכך, לא מודע לנוכחות שלי. "כמה שעות ביום אתה יכול לשבת ולבהות?" אני שואלת בעצבים, אבל מה שבאמת מטריד אותי זה התכנים שאליהם הוא נחשף. האם הוא רואה דברים שמתאימים לגילו, או שאולי הוא נחשף לתכנים בעיתיים שפוגעים בו?
הבהייה בילד, שלרוב הוא חסר מנוחה, יושב שעות על גבי שעות מול המסך בלי להשתעמם, סקרנה אותי. וכך יצא לו לדרך ניסוי חדש שבו במשך שבוע אני גולשת מדי יום במשך כמה שעות בטיקטוק, ומנסה להבין מה לעזאזל קורה שם.
יום ראשון: הצפה של תוכן
אני מודה שביום הראשון הרגשתי סוג של הלם קל. העמוד שלי התמלא בתכנים מכל סוג אפשרי, ונראה שהעובדה שציינתי שאני בת 15 בכלל לא רלוונטית. הפרופיל שלי התמלא בהצעות חברות מילדים, צעירים ומבוגרים, והפיד שלי התמלא בריקודים, שירים, בדיחות של סטנדאפיסטים מוכרים, גברים שמספרים על האישה, נשים שמספרות על הבעל, נערות שהחבר עזב אותן, נערים שמספרים על החברה, ילדים שמצלמים את עצמם בשיעור ללא ידיעת המורה, סרטונים על יציאות ובילויים, אלכוהול וסיגריות, בעלי חיים, אוכל ועוד ועוד.
קראו עוד:
צפיתי במאות סרטונים שבהם אנשים וילדים מספרים מה הם אוהבים ושונאים, מי פגע בהם ומה קרה להם. גולשים משתפים אמונות תפלות, סיפורים אמיתיים ופייק. היו גם הפחדות שונות, טיפים לחיים בריאים, משפטי השראה ומוטיבציה, ומה לא.
אחרי כמה דקות של בהייה הרגשתי כאילו שהתיישבתי על כיסא סתם כך באמצע העולם, ואני צופה בכולם: מבוגרים, ילדים, ערבים, דתיים, חילוניים. כולם נמצאים במעין תזוזה ותזזית כלשהי: מדברים, שרים, רוקדים או מנסים להעביר איזשהו מסר שנראה שממש חשוב להם לדבר עליו. לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שכשאנחנו היינו קטנים היו קוראים לילדים שמסתובבים ברחוב "ילדי מפתח", וזה היה סימן לכך שהם נמצאים רוב היום ללא פיקוח הורי. התחושה שלי בטיקטוק הייתה שכולנו ילדי מפתח ללא הגבלת זמן וגיל, ובלי לזוז מהספה.
יום שני: כמות אנשים לא הגיונית
ביום השני הסיפור די חזר על עצמו, ואני הרגשתי שהבהייה בטיקטוק הפכה למין סוג של עונש. באמת שלא הבנתי מה אני עושה שם, ולמה אני ממשיכה עם זה. הרגשתי שמבלבלים לי את המוח, ובכמויות. הסרטונים מהיום הראשון חזרו על עצמם, ובהם גם סרטונים של נערות במראה פרובוקטיבי, מאוד פרובוקטיבי.
"כשהיינו קטנים קראנו לילדים שמסתובבים ברחוב 'ילדי מפתח', סימן לכך שהם שרוב היום הם ללא פיקוח הורי. התחושה בטיקטוק היא שכולנו ילדי מפתח, ללא הגבלת זמן וגיל, ובלי לזוז מהספה"
בדיקת התגובות לסרטונים העלתה כי חלקן כללו מחמאות גורפות, בעוד שאחרות כללו תגובות פוגעניות והטרדות של ממש. אני חייבת להודות שהתגובות האלה זעזעו אותי. חשבתי על הנערה שנאלצת להתמודד עם כל כך הרבה מהן, ועל הילדים שלנו - שמצד אחד אנחנו כל כך רוצים להגן עליהם מהחדשות, מרעידות אדמה ומזרים, ומצד שני - הם יושבים להם עם עצמם, שעות, חשופים לכמות אנשים לא הגיונית עם דעות הזויות, ותגובות שלא תמיד מחממות את הלב.
יום שלישי: מתרגלים לבהייה
ביום השלישי הרגשתי שמשהו השתנה. התרגלתי לקצב, לשירים, לריקודים, למעבר המהיר בין העמודים, וזה אפילו התחיל למצוא חן בעיניי. היה בכל עניין הזה משהו מרגיע, כזה שהיה הרבה יותר קל למוח להכיל מאשר סדרה של נטפליקס למשל (ומי מדבר בכלל על תוכניות אקטואליה).
בעיקר מצא חן בעיניי לגלות את הטרנד שבו החדש נפגש עם הישן, למשל השיר המוכר "מי המנטה, מי המסטיק, מי השוקולד", עם ריקוד תואם, שהפך לדבר הכי חם בטיקטוק, וכל מיני שלישיות מבצעות אותו בריקוד משעשע. קלטתי שיש טרנד אחר שכולל ריקודי אימהות ובנות, בראש הסרטון מוזכר הגיל שלהן (או שנת הלידה). זה נראה לי כל כך מגניב, שמיד שהסטודנטית חזרה הביתה הצעתי לה בהתלהבות שנעשה סרטון כזה. היא הביטה בי מזועזעת, וכך ללא מילים הבהירה לי שזה ממש, אבל ממש, לא הכיוון.
יום רביעי: קלות בלתי-נסבלת
ביום הרביעי קלטתי את הקלות הבלתי נסבלת של הטיקטוק. כמשתמש פסיבי פשוט לא הייתי צריכה לעשות כלום. תראו לי עוד מקום אחד בחיים שבו לא צריך לעשות דבר! פשוט יושבים ובוהים. האצבע חוזרת על עצמה בתנועה מונוטונית, שוב ושוב, והמוח בוהה במין ענן של צמר גפן מתוק בעוד סרטון ועוד סרטון ועוד אחד.
רוב הסרטונים לא גרמו לי בכלל לעצור או לרצות לחזור לאחור, ולהביט בהם שוב. פשוט המשכתי, ועברתי במהירות מסרטון לסרטון. לאט-לאט הרגשתי איך הרגשות שלי הפכו למעין עיסה מכנית. עברתי שוב ושוב מחיוך (בדיחה מצחיקה), תדהמה (יו, מה היא לובשת?! זה מה שהילד שלי רואה?), חשש (אזהרות מפני מחלות, סוף העולם ורעידות אדמה), התעניינות קלה (מתכון של עוגייה), בהייה קלה (משפטי השראה, טיפים לחיים מוצלחים), ושוב חיוך (אנשים רוקדים). שום דבר לא באמת עניין אותי או ריגש אותי יותר מדי, הרגשתי שהרגשות שלי נמצאים על סרט נע, כמו מגבים באוטו, שמישהו מכוון אותם בהינף יד, וככה המשכתי לבהות עוד ועוד שעות.
"עברתי מחיוך (בדיחה מצחיקה), תדהמה (יו, מה היא לובשת?! זה מה שהילד שלי רואה?), חשש (אזהרות מפני מחלות, סוף העולם ורעידות אדמה נוספות), התעניינות קלה (מתכון של עוגייה מיוחדת) , בהייה קלה (משפטי השראה, טיפים לחיים מוצלחים). שום דבר לא באמת עניין אותי או ריגש אותי יותר מדי"
יום חמישי: כאוס לא מותאם
ביום החמישי התחילו להגיע סרטונים אחרים, צילומים קשים מההפגנות שבהם אפשר לראות כאוס שלם שבו מעורבים שוטרים והמוני אנשים, סרטונים שבהם נראו נשים שלבושות אדום בהשראת הסדרה "סיפורה של שפחה", סרטונים שעוסקים בשרה נתניהו ובפרשת המספרה.
אני מודה שבהתחלה הייתי כל כך המומה מהסרטונים האלה, שמיד בדקתי אם אני עדיין תחת פרופיל של בת 15. לתדהמתי גיליתי שכן. חשבתי על ילדה בגיל הזה שהפיד שלה מתמלא בסרטונים האלה, והיא צופה בהם עוד ועוד. תחושה מפחידה ומטלטלת, תחושת כאוס ובלגן, ופחד גדול.
יום שישי: סוג של שטיפת מוח
ביום השישי הטיקטוק שלי התמלא בדעות של אנשים בנושא הממשלה והמהפכה המשפטית. התחלתי גם לראות סרטונים של פוליטיקאים, מכל המפלגות, ואנשים שמביעים את דעתם, והרגשתי שאני עוברת סוג של שטיפת מוח. היה נראה כאילו כל שאר הנושאים הלכו ופחתו. ניסיתי לא להתעכב על אף סרטון יותר מדי, כדי לא לקבל יותר ויותר סרטונים מאותו הסוג, אבל חשבתי על נערה בת 15 ששומעת דעה שמסקרנת אותה, במקרה הטוב, או מפחידה אותה, במקרה הגרוע יותר, ואז היא מתחילה לקבל יותר ויותר סרטונים כאלו.
מעבר לחשש שיש פה סוג של שטיפת מוח, השאלה היא גם מה היא יכולה לעשות בשלב הזה? האם היא תפנה להורה או למישהו אחר, ותנסה להבין מה קורה, להתעניין ולספר מה עובר עליה? או שהדעות שלה יעוצבו על פי דעות שהיא שמעה במקרה בטיקטוק?
יום שביעי: עצב ודאגה, בלי נחמה
ביום השביעי תחושת הכאוס הלכה וגדלה החל מסרטונים על ההפגנות, דרך מכות בים, פקקים באיילון, אנשים צועקים ועוד מזה. הסרטונים המצחיקים והקלילים יותר, הכנת האוכל או אנשים שעושים ספורט, כל אלה לא באמת הצליחו לנחם אותי. התחושות היו קשות, בעיקר של עצב ודאגה, והמחשבה איך כל זה משפיע על הילדים שלנו - לא נתנה לי מנוח.
הניסוי שלי הסתיים, והשבוע הזה הבהיר לי ללא ספק שטיקטוק לא סתפ הפכה לאפליקציה ההמונית שהיא, כי בעצם מדובר בעולם ומלואו. הילדים מעלים שירים, סיפורים אישיים, ריקודים, דעות, רעיונות, ועוד ועוד, ובעיקר חולמים להגיע לפוריו - העמוד הנכסף שאומר שאו אז כולם יכולים לראות את הסרטון שלהם, וזה מבחינתם מספק כדי להרגיש, ולו לרגע, שהם "מפורסמים".
הצד החיובי הוא הפוטנציאל לפיתוח קהילתיות, אקטיביזם, ואפשרות לבידור, לשיתוף ולהרגעה. אבל עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהילדים שלנו נחשפים לתכנים רבים, לכמות מידע בלתי-הגיונית ששוטפת אותם, וחלק גדול ממנה כלל לא מתאימה לגילם. ולכן, התפקיד שלנו הוא להיות מעורבים, להתעניין ולשוחח עימם על מה שקורה עכשיו במדינה בכלל, ועל הסרטונים שהם רואים בפרט. אני ממליצה להורים להוריד את האפליקציה, לשים לב לכמות השעות שבהן הילדים נמצאים מול המסכים, ובעיקר ללמד אותם לצפות צפייה ביקורתית וכללי גלישה בטוחה ברשת. וכמובן, לא לשכוח מדי פעם גם להעלות איתם סרטון משעשע כזה או אחר .
